היא הסתכלה עליו במבט הכל כך תמים שלה, מצפה לתשובה. היא כל כך
חששה מהיום הזה, אבל היא ידעה שהוא קרוב. היא הרגישה שהיא
חייבת לספר לו שהיא אוהבת אותו, שהוא היחיד שגורם לה לרצות
לחיות. היא המשיכה להביט בו. התשובה לה ציפתה כל הזמן כל כך
קרובה, כל כך מושגת היא יכלה לראות אותה עפה באוויר, אליה. היא
יכלה להריח אותה, את הריח המקסים שלה. והיא הגיעה.
הוא הרים את מבטו מהרצפה, הסתכל עליה בחיוך עצום ואמר לה שהוא
אוהב אותה. הוא אמר לה את זה אלפי פעמים באותה דקה ומרוב אושר,
מרוב אושר היא נישקה אותו. הנשיקה שהיא חיכתה לה. היא הרגישה
את השפתיים שלו, בדיוק כמו שתיארה אותן, מתוקות, חמות.
ובזרועות שלו הרגישה כל כך בטוחה. כל כך מוגנת, מאושרת. היא
ידעה שעכשיו יהיו גם דברים שיחייכו אליה ולא יגרמו לה לסבול.
באותו ערב, כשיצאו יחד, הסתובבו במשך שעות בגשם וזה לא הפריע
להם. הם היו כל כך מאושרים ושמחים, ורק רצו להיות אחד עם השני.
הם כל הערב התנשקו והתחבקו והיו הכי ביחד שאפשר. כשהם נפרדו כל
אחד לדרכו הם רק חשבו על המחר. כשהם יראו אחד את השני שוב,
כשיהיו יחד שוב. הם כל כך השתוקקו להיפגש שוב, כאילו לא ראו
אחד את השני במשך שנה. אבל היא לא תיארה לעצמה שככה זה ייגמר.
כ-10 דקות אחרי שנפרדו אחד מהזרועות של השניה היא חצתה את
הכביש. זהו כביש סואן וכולם יודעים את זה. היא לא רצתה ללכת עד
מעבר החציה, היא רק רצתה להגיע כמה שיתר מהר הביתה, לצלצל אליו
ולומר לו שהיא אוהבת אותו. אבל לגורל היו תוכניות אחרות לזוג
הזה. כשהיא חצתה את הכביש נהג שיכור פגע בה. היא מתה.
והוא? הוא ישן באותו זמן. והבוקר שהגיע לאחר מכן הביא את הסבל
חזרה.