[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יוני בן ארצי, נער בן 18, כך קראתי במאמר בעיתון הארץ, לא
מעוניין למלא את חובתו האזרחית ולתת שלוש שנים מחייו לצה"ל.
משום מה, כנראה בגלל חינוך קלוקל של הוריו, הילד מוצא פגם בכך
שהמדינה דורשת ממנו לעשות כל מיני דברים לא כל כך נעימים, אך
הכרחיים כמובן, כמו דיכוי אוכלוסייה אזרחית ורמיסת זכויות אדם.
כל זאת בשבוע שבו סוף סוף גם בעלות מחזור קיבלו את הזכות
להפציץ זקנים נשים וטף בשליחות המדינה ובכך ליישם בצורה
המושלמת את המהפכה הפמיניסטית, השבוע בו זכינו לראות בהתרוממות
רוח את רוני, טייסת הקרב הראשונה, צועדת בשמאל ימין בטקס סיום
קורס טיס.
כן כן, עכשיו גם אתן בנות יקרות תוכלו לחוות את כל מה שהפסדתן
בחמישים השנים האחרונות. מעתה גם אתן תשובו הביתה מלאות חוויות
ומסריחות מגריז ומשמן ותוכלו גם כן לספר על איך חיסלתן מחבל.
ככה זה במדינה מערבית ומתוקנת כמו שלנו.

קצת אחרי שהשתחררתי משירותי הצבאי בחיל השריון (גם אני הייתי
חייל גיבור) ישבתי על כוס קפה וסיגריה עם אימי (אני קפה והיא
סיגריה) ואז היא סיפרה לי על אחד הימים הנוראים בחייה, יום
הגיוס שלי. היום בו היא פעלה בניגוד לכל האינסטינקטים האימהיים
שהטבע העניק לה, היום בו מסרה אותי במודע לגוף שאמור היה להפוך
אותי למכונת מלחמה משומנת היטב, מכונה שתמשיך ותהיה זמינה
בעשרים וחמש השנים הבאות לקיים את כל שיגיונות המנהיגים, בין
מוצדקים ובין אם לא.

בערך באותה תקופה התחלתי לחשוב על הסיבות שבעטיין התגייסתי
לחיל קרבי. אני, שלא כמו אחרים יכולתי להתגייס לחייל מקצועי
בגלל לימודי התיכוניים, אך משום מה נלחמתי בתקופת הצו הראשון
והשני על ה"זכות" להפוך ללוחם גיבור. לא גדלתי בבית מיליטנטי
במיוחד, אך אולי לעובדה שאבי היה חייל חי"ר ואימי עדיין ספוגת
חוויות מהימים בהם שירתה בנח"ל עשו את שלהם. יחד איתם באה
החברה שסבבה אותי וכל סרטי ה"רמבו" שראיתי עד לגיל הגיוס יחד
עם הגיל הצעיר עצמו. כל אלה חברו יחד וגרמו לי לקפץ מאושר
ודיצה ביום בו התברר לי כי אני הולך לשרת בחיל קרבי, ומי יודע,
אולי אפילו עם קצת מזל, אזכה לחסל ערבי או שניים.

אז הגיע הגיוס, חיילים בני 19 שעומדים פעם בשנה דום לשמע
הצפירה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עונדים נוח במחסום
המגדיר מחדש את התחום שבו יש לפלסטינאי זכות לנוע על אדמתו
שלו. החיילים ששבוע אחרי יום השואה חוגגים בערים הגדולות את
יום העצמאות שלהם מפטרלים בסמטאות כפר ערבי פלסטינאי זה או אחר
תוך אכיפת סגר ושלילת העצמאות האלמנטרית של בעלי הבית באותו
מקום.
והכל נעשה בהסכמה.
מעולם לא ראיתי חייל ששואל את מפקדו למה בשביל להבטיח תנועה
בטוחה של שלושה וחצי מתנחלים יהודים יש לנו את הזכות לסגור
בבתים אלפי תושבים מקומיים. ההומניות הצבאית מתבטאת בגאווה בה
מספר חייל לחברו איך רדף אחרי ילד שהשליך לעברו אבנים ולמרות
זאת לא היכה אותו אלא רק הכניס אותו לניידת/ג'יפ, כאילו היה זה
ברור מאליו שכל אדם בר דעת היה שובר את הידיים והרגליים לאותו
ילד.

לא רק בשטחים אלא גם בלבנון של לפני הנסיגה, אותה לבנון שמסיבה
לא ברורה היה מן קונצנזוס מוזר ובלתי מוסבר בעם שמותר לנו לשבת
על אדמה לא לנו. אני זוכר את האכזבה הנוראית שחשתי כשהבנתי שלא
אזכה לעלות לקו ולא אוכל להימנות על אותם גברים שירדו וסיפרו
על החוליה שהורידו. הרי זה ברור שכל אדם מבוגר בגיל 20 צריך
שתהיה בעברו לפחות גופת מחבל מרוטשת אחת שהוא חתום עליה.
גם אני רציתי לקבל בקבוק שמפניה מהפיקוד, בקבוק שקיבלה כל
פלוגה על כל חוליה שהצליחה לחסל.
אני זוכר סיפור שסיפר לי חבר שהחל מסלול ביחידה מובחרת ונפל
באמצע מסיבות רפואיות. בגלל היכולת הגבוהה שהפגין הוא זומן
לראיון ביחידות אחרות. באחת הסיירות אלין הגיע שאל אותו הקצין
המראיין :"נו, ואתה רוצה מאוד כבר לעלות ללבנון ולהרוג
מחבלים?"
אותו חבר השיב מבט מבולבל לקצין וענה: "רוצה? לא, אם לא תהיה
ברירה אני אהרוג."
הקצין שלא הצליח להבין את הלך הרוח של אותו צעיר מוזר שלא
משתוקק לרחוץ את כפיו בדם וויתר על המשך הראיון.

כשניסיתי לנתח לעצמי, עם עצמי, את המצב הגעתי למסקנה העיקרית.
זו בדיוק הסיבה שהצבא מגייס אותנו בני 18. בגיל בו אנחנו כבר
כמעט כשירים מבחינה פיסית, אך ברובנו עדיין לא מפותחים מבחינה
מחשבתית. גיל בו אנחנו עדיין מושפעים מהחברה ומונעים מהרצון
"לעשות רושם" על הסביבה. הרי רובנו, בסביבות אמצע שנות העשרים
ומעלה לא היינו מוכנים לקחת חלק באותם הדברים שביצענו בגילאים
18 עד 20 בלי לשאול למה ומדוע.

החשש העיקרי הוא מה קורה לאותם ילדים, אנחנו, כאשר אנחנו
יוצאים חזרה לחברה. האם אפשר להאמין כי אותם אנשים שבגיל כל כך
צעיר ביצעו מעשים כה נוראים, יצליחו לעשות את ההפרדה ולנהוג
אחרת בחיים האזרחיים?
האם בכלל קיימת איזושהי הפרדה או שוני בין התנהלות החייל בקסבה
של שכם או חברון, לצורה בה הוא מנהל את משפחתו, מקום העבודה
שלו או המדינה אותה שהוא עומד בראשה?

לי אין תשובה, רק פחד גדול.
פחד גדול והידיעה שאני, לא כמו הורי, אנסה לעשות הכל כדי
שילדיי לא ישרתו בצבא. ומי יודע, אולי עד אז אנשים שנתנו
פקודות כמו "לשבור ידיים ורגליים" או אנשים ששלחו מתאבדים
לפגוע באזרחים תמימים לא יקבלו פרס נובל לשלום, אולי עד אז צמד
המילים "יפה נפש" יקבלו חזרה את משמעותן כאות להערכה ולא
ככינוי גנאי.

(פורסם לראשונה באינדימדיה)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ואז גם אכלתי
לו את הזין"


האיש שמפסיק
משפט מאוחר
מידי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/7/01 2:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית פאר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה