כן חבקי אותי יותר חזק החדירי את הציפורנים שלך לגבי, חדרי
עמוק עד שדם יזרום שם ויגלוש על צלקות העבר ששרטת לי.
חבקי אותי בעוצמה שעצמותיי ישברו ועל תרפי ממני אפילו לא
לשבריר השניה, אני אלך אתך למיטה שם תשכבי בוהה בתקרה הלבנה לא
רואה אותי אבל גם לא עוזבת את ידי את גופי ישנה צמוד אלי מחבקת
אותי לא מעזה לשחרר אותי ממך.
אני כל כך אוהב אותך, המבט המיוסר בעיני היפות המכובות שלוש
שנים, העיניים שהדליקו את האור בתוכי נכבו ואינן מוכנות לשוב
ולבעור באור מלאכים.
והגוף שלך היפה האמיתי שבו חשקתי בזמנו ביום כבלילה באור
ובחושך, הגוף שלך צמוד אלי אבל דוחה אותי לא מאשר לי להתקרב
אליו.
ואני ער לידך שומע את נשימותיך הופכות סדירות מרגיש איך גופך
מעט נעשה רפוי משחרר מעט את הלחץ הנורא של האחיזה בי.
אני מתרומם מלטף בצורה חלשה את פניו המלאכיות ורואה את הרגיעה
המופיע רק בשעות השינה שלך, וגם שם רק בין חלומות האימה שלך
המעוותים את פנייך בכאב כו נורא .

אני בקושי נרדם לידך ממתין ליום שיבוא מחר יודע לצפות למבט
הכאוב הסובל שיבוא אלי על הבוקר בשעה שחובה עלי יהיה להיפרד
ממך כדי לעבוד את המעט שאת מרשה לי.
את לא תאמרי כלום אבל עינייך הכחולות המביטות בי ישלחו לי את
מבטי האשמה על הנטישה, את לא תתנגדי במילים אבל גופך כולו יזעם
לכיווני.
ואני חייב ללכת להביא מעט אוכל לעבוד ולחזור אליך שוב לבית
הקטן שלנו המאורה שממנה את כבר שלוש שנים לא יוצאת, את תמתיני
לי בדיוק באותו המקום שבו אני אעזוב אותך ומיד כאשר אכנס את
תיצמדי אלי במבט מאשים עוד יותר תחבקי אותי תאחזי בי ולא
תשחררי אותי גם לא כאשר אכין לנו את מעט המזון שאת אוכלת.

הרופאים כבר התייאשו ממך הפסיכולוגים גם את מסרבת לחזור אל
החיים שהיו לך מקודם, הם אמרו שייקח זמן, הם אמרו שהזמן יעשה
את שלו, אבל שינויים רבים לא היו בהתחלה לא יכולת להיות לידי
בכל פעם שהתקרבתי התרחקת, בכל פעם שניסיתי נעלם היית הצל שלי
שמביט בי במרחק ולא מעז להיות איתי באותו החדר, היית ממתינה עד
שאצא מהחדר כדי להיכנס, היית בורחת אפילו מהצל שלי במשך שנה
שלמה שנה שבה נשפטו אותם השלושה, אותם השלושה אשר עשו אותך
לבובת גומי שלהם, הם רצו שתעלי להעיד אבל אני סירבתי שתראי
אותם שוב, הם פחדו שהם יפסידו במשפט, והם היו מאושרים כאשר
השופט נתן לשלושה שמונה שנים, שמונה שנים ארורות והם יהיו
חופשיים ואת איתי כבר שלוש שנים, שנה שלמה של מרחק ועכשיו כבר
שנתיים שבהן את צמודה אלי.

בהתחלה זעמתי רציתי להרוג אותם , לא יכולתי להביט בעצמי לא
יכולתי להביט בך, כאשר הם נכנסו לכלא אני טיפלתי בהם, הייתי
חייב , והשוטרים הגיעו אלי בחיוך כדי לספר לי שהם קיבלו שם את
אותה המנה. השוטרים לא הבינו למה לא חייכתי אלה רק אמרתי תודה
וסגרתי את הדלת אחרי, אפילו אני לא יודע למה עשיתי זאת, הנקמה,
הייתי חייב לנקום איך שהוא אבל לך זה לא משנה, את שצמודה אלי
ישנה בקושי מחבקת אותי בזעם של מלאכי חבלה.

ואני אני חיי בקושי בתוך חלום ישן, חלום שאת סיפרת לי, חלום
שאני רואה בכל פעם שאני רואה אותך, היום הראשון שבו ראית אותי,
זה היה בים , אני והחברה שיחקנו כדורעף ואת ישבת על החול, לא
העזת לגשת עלי אז שלכת את החברה שלך לקרוא לי, ואני באתי, מאז
אנחנו יחד, התאהבתי בך מיד ואיך יכולתי שלו ,הייתה בך את
התמימות והכנות והידע ששום דבר בעולם לא יכול לפגוע בך, היה לך
חיוך של מלאכים, חיוך ששלוש שנים כבר לא עלה על פרצופך, חיוך
של גומות ששחרר צחוק מתגלגל..

השעון זז לאט, שוב קיץ ואני נשבעתי שאני לא אוותר אליך, אני
נשבעתי שאני אלחם אל חייך כיוון שחיי הם חייך וחייך הם חיי.
אני מביט במחוגים הזזים ומתרומם מהמיטה, ידיך בקושי משחררות
אותי אבל אני מתחמק מהן הולך למקלחת לובש בגד ים ישן שלא לבשתי
כבר שנים, אני מרים אותך בשקט מבלי שתתעוררי ויורד במדרגות
לכיוון הרכב.
בתוך הרכב את מתעוררת , צרחות אימה של אחת ששלוש שנים לא ראתה
חוץ נשמעות בתוך המכונית כאשר אני ממשיך לנסוע , הנוף משתנה
ואנחנו מתחילים לראות גבאות של חול את בעמוק צורחת ובוכה ,
בוכה וצורחת מכה אותי כמו כל יום שורטת אבל לא אומרת כלום,
מכאיבה לי אבל אני ממשיך לנסוע לכיוון המקום שבו רציתי להיות.
אני נעצר ליד הים, השמש בקושי זורחת והאור של היום חלש.
אני יוצא מהרכב ואת מסרבת להצטרף אלי, אני מבקש ממך מתחנן אבל
את מסרבת פרצופך אימה ודמעות, אבל אני מתעקש ומצליח להוציא
אותך מהרכב, אנחנו מתקדמים על החול כאשר את מנסה כל הזמן לחזור
לתוך הרכב לברוח ממני האיש שאותו לא יכולת לעזוב כבר שנתיים,
ואני לא מוותר מושך אותך, הולך אתך ומתקדם בחוף עד שנעצר ליד
מגבת לבנה ששוכבת על החול הרך.

את מביטה בה לא מבינה את רצוני כאשר אני מושיב אותך עליה, רק
לאחר מכן את מבחינה כי יש בחוף מלפניך רשת כדור עף מתוחה ולידה
שלושה גברים ואישה עומדים לא בטוחים בעצמם, אני מסמן לאישה
שתתקרב בזמן שאני הולך לכיוון הרשת, את פותחת בצרחות מחאה אך
נשארת על המגבת מפחדת לזוז, אני מביט בך בקצה העין רואה את
האישה יושבת לידך מנסה לדבר אתך מלטפת אותך מנקה דמעותיך.

אני ושלושת הגברים מתחילים לשחק בכדור מנסים להיזכר איך עושים
את זה כאשר אני מבחין כי את כבר נרגעת, האישה שלידך ממשיכה
לדבר אתך ונראה כי את מקשיבה לה, את נשכבת על המגבת כבר לא
רועדת מביטה בי ובשאר הגברים משחקים, אני משתדל שלא להביט בך
מנסה להוציא את המכסימום מהזיכרון האבוד שלך אבל שומר על חצי
עין שתמיד תביט בך, את לפתע אומרת משהו לאישה שלידך ולבי מתחיל
לפרפר כאשר אני רואה את המילים הראשונות היוצאות מפיך זה כל כך
הרבה זמן, האישה מתקרבת אלי ומסמנת לי לגשת אליך אבל אני ממשיך
לשחק זוכר את החוקים זוכר את הזיכרון, ורק לאחר כמה דקות
נוספות אני מעיף את הכדור לכיוונך וניגש לאסוף אותו מכיוונך,
את חצי מתרוממת ומביטה בי מתקרב, אני שולח לכיוונך חיוך נבוך
וניגש אליך שוכח מהכדור מתחיל לקוות, את מביטה בי בפעם הראשונה
מזה זמן רב ללא מבט מאשים בעיניים, אני מזהה ניצוץ קטן שנידלק
בהן וגם בעיני נידלק ניצוץ, אני מתקרב אליך ואת מתרוממת
במהירות לכיווני, אנחנו נעמדים אחד מול השניה, שניה מול אחד
ממתינים לא בטוחים מה לעשות ואז את מחבקת אותי, סוף סוף ללא
זעם באותה השיטה שבה חיבקת אותי לפני כן, את לא אומרת כלום אלא
בוכה והבכי הפעם שונה , בכי של שחרור לא של צרחות וכעס.

אני מחזיק בך ואת מחזיקה בי ואת נשמתי נעתקת כאשר אני שומע
אותך אומרת לי תודה.
אני מחליש את החיבוק ומתרחק ממך מאט לא בטוח בעצמי, אני רואה
אור שונה בעיינך מביט בי וחיוך ראשון עולה מהן, השמש בדיוק
מתחילה ללטף את פני כאשר את מפסיקה להסתיר לי אותה ועיני
המסונוורות רואות את החיוך על פניך, הן רואות את החיוך האמיתי
הראשון מקצה לקצה מטייל על הפרצוף כאילו נסה להיזכר איך עושים
את זה.
אנחנו מתחבקים שוב והפעם שותקים מרצון לא מפחד.
את מתיישבת על המגבת מושכת אותי אתך ומלטפת אותי, חברינו
עומדים מעלינו מתרגשים כמעט כמוני, הגלים נשברים על קו החוף
כאשר הרוח משחקת ברשת, דמעות יורדות מעיני ומענייך מתחברות
ומרטיבות קרקע רטובה.

הסיוט נגמר, את לוחשת ואני פוחד להתעורר.