כשנולד
חש הוא בצמא
שרצה לקבור באדמה,
תחת כל עץ רענן;
שיצמח
לקול יריות תותח,
שיקטוף את הפירות
שהיו בוסר לגזלן.
שנים אחר כך,
אסף את הזרעים;
תפר את הקרעים,
הרווה את הצמא.
אך הבועה
המשיכה לקנן,
המשיכה לקונן,
אצלו בנשמה.
כמו קוצים
דקרו התכריכים,
אשר עמוק בפנים
הוא באדישות עטה;
השיגרון בלב
כלל לא הרפה,
אך את משמעותו
הוא כבר הבין עתה.
כבר הסתיימה
הדרך הקשה,
החרבה, היבשה,
שאת דמו קרשה.
וכשמת
היכה בו הברק;
מה שלא היה מובהק -
היא את יגון חיי תלשה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.