כשנולד
חש הוא בצמא
שרצה לקבור באדמה,
תחת כל עץ רענן;
שיצמח
לקול יריות תותח,
שיקטוף את הפירות
שהיו בוסר לגזלן.

שנים אחר כך,
אסף את הזרעים;
תפר את הקרעים,
הרווה את הצמא.
אך הבועה
המשיכה לקנן,
המשיכה לקונן,
אצלו בנשמה.

כמו קוצים
דקרו התכריכים,
אשר עמוק בפנים
הוא באדישות עטה;
השיגרון בלב
כלל לא הרפה,
אך את משמעותו
הוא כבר הבין עתה.

כבר הסתיימה
הדרך הקשה,
החרבה, היבשה,
שאת דמו קרשה.
וכשמת
היכה בו הברק;
מה שלא היה מובהק -
היא את יגון חיי תלשה.