כי בשבילי תמיד תהיה כזה.
אני רואה את הסיום, אני יודעת מה אני רוצה לכתוב,
אני יודעת שאני אוהבת אותך.
בשביל סיפור לא צריך שתיקה.
נשאלת השאלה, ותמיד יהיה מה להגיד.
קשה לי להסביר לאנשים כמה מיוחדת התקשורת ביני לבינך.
וגם אנחנו לבין עצמנו לא נוכל להסביר,
כי אנחנו אלה שמרגישים את הדבר העמוק הזה.
ההגנה שלך, לא עליך - אלא כלפיי.
הנגינה שאפשר לשמוע בדיבור שלנו, ולא תמיד אתה מנגן.
הקסמת אותי במחשבות, בניסוחים,
במילים שיצאו לך, או שגנבת לי.
אך השימוש באותן מילים, מראה כמה שאתה קשוב לי,
ובאמת אוהב
ובאמת אכפת.
אני לא קוטעת לך קווי מחשבה. זה אתה,
מוציא את עצמך מריכוז, מרוב כל הדברים שיש לך לומר לי,
ואני איכשהו זורקת הקשרים משונים לאוויר.
כבר סיכמנו שיש בי הרבה כישורים.
לא - קישורים. זה מתאים יותר.
יש לנו את הדברים הייחודיים לנו, ושנינו ביחד
מסוגלים לטפס על "קורבנות" ולשגע גם אותם.
אבל אף אחד לא יגיע לרמת השיגעון שלנו.

אם אי פעם יקרה משהו שיפריד ביננו,
אני אקח את מילותיי הגסות, שאתה כל-כך נבוך מהן,
ואקטול בכל ניסוח או דרך, את הדבר שישבש חברות שכזו.

אני יודעת שאני אדישה לפעמים, כבר לא רוצה להיות מקובעת
על הסיבות לאדישות,
אבל כשזה יוצא, כל דבר שיוצא, רק מביע משהו.
אתה החבר הכי טוב שלי בעולם,
ואף פעם לא ארצה לפגוע בך.
(מכות ממשחקי ידיים לא נחשב!)

אולי אתה לא תמיד יודע מה לענות לי, אבל לפחות אתה מנסה,
ואני מעריכה את זה. מעריכה אותך.

אני כבר לא פוחדת לאבד אותך, פחדיי מדברים אחרים -
הצטמצמו.

כן, אני חיה בעולם משלי, ומרוב האזנה למוזיקה אני גם לא
שומעת הכי ברור, וכנראה בך, אני רואה מה שרוצה לראות,
כי בשבילי תמיד תהיה זה עם העיניים הירוקות.

אוהבת אותך.