יום חדש בפתח. השמיים חצי קורצים בכתום וחצי מפהקים בצבעי
הסוואה ליליים.
אני מתמתחת וצונחת חזרה למיטה, מתכרבלת בשמיכה ומלקקת את
פצעיי. אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך צחצוח שיניים מהיר מבלי
להסתכל במראה. זה קצת קשה, אבל אחרי תרגול של חודשים מצליחים
בסופו של דבר. מילת המפתח היא התמדה. נעליים, שרוכים קשורים
בהמוני קשרים,  מחורזים בחרוזים ומהודקים בדבק שלוש שניות או
משהו כזה. אף פעם לא הצלחתי בלהתיר את הקשרים.
צריך לתפוס מונית לגיהנום כי אני כבר באיחור והשפלה בציבור אני
לא אוהבת, וכל הדרך חוזרת בי התפילה שאולי בכל זאת יירד קצת
גשם היום, למרות שכבר אפשר להריח את האביב בפתח, ופה ושם
מבצבצים ענני נוצה גבוהים ודקים שמתקשים לכסות את השמש. ואולי
בכל זאת גשם?
אחר כך אני רוקמת  במחט וחוטים צבעוניים חיוך גדול על גבי
הלחיים שלי, אין לי משהו יותר טוב לעשות. אחר כך אני ממלאה את
הרווחים בצלקות. אולי בכל זאת גשם, בבקשה?
לעשות את כל הדרך חזרה מבלי להסתנוור מהשמש זה לא פשוט. אני
חופרת לי מנהרה בחול האדום בעזרת כפית ששאלתי מהשטן, ובחושך
הקריר אני מפלסת את דרכי למחילה שלי.
השמש מביטה בי מבעד לווילון בבוז. חם. יש לי הרגשה שאני צריכה
לבקש ממנה סליחה על שברחתי מפניה, ממש גסות רוח מצידי, אבל
במקום זה אני נכנסת למקרר. קר ונעים. אולי מחר מישהו ימצא
אותי, אולי לא.
אולי ימצאו אותי בעידן הבא ויגידו שאני איזה סוג של מאובן או
סלע מהירח, יעקרו לי את העיניים וישימו אותי במוזיאון פוחלצים.
נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. ואולי סתם יקחו את הכפית ההיא
ויאכלו בה את תוכי כאילו הייתי ליפתן פירות קר ומרענן.
כך או כך, הלב שלי יישאר קפוא. הוא לא אוהב אנשים.