New Stage - Go To Main Page

יעל לקסמן
/
מונולוג זוגי

בהתחלה זה החיבוק.
תמיד החיבוק.
היא אוהבת חיבוקים, את מגע הידיים האוהבות על גופה החשוף. יש
האומרים שזהו ענין של חוסר ביטחון, יש האומרים שהיא סתם נהנית
להתפנק. אני אישית חושב שהיא רוצה להחזיק את הרגעים הללו לנצח
בכף ידה, ולעיתים, כשהיא מרגישה לבד בכל העולם, לפתוח את כף
ידה הקמוצה בכוח, ולשחרר משם את אותו רגע קסום, בשביל לקבל את
ההרגשה של הביחד.
היא לא נותנת לי לעזוב אותה. זה לא כל-כך קשה. הייתי יכול
בקלות להפסיק את החיבוק, אבל גם אני אוהב את זה ככה. מה לעשות,
היא טיפוס של חיבוקים, והיא במקרה גם הטיפוס שלי.
בסופו של דבר, לאחר דקות שנדמות כשניות ספורות בלבד, טומנת את
אפה בצווארי, אומרת שהיא אוהבת אותי והולכת לסלון בלי לומר
מילה נוספת.
אני הולך אחריה, רק בשביל למצוא אותה מכורבלת על ספה קטנה
שנמצאת בשולי הסלון. מכורבלת וקצת רועדת, ככל הנראה מקור. צריך
לתקן כבר את המזגן הזה, אני חושב לעצמי, אבל לא אומר דבר. הולך
לחדר, מביא את שמיכת הפוך, ומכסה את הנערה הרועדת שעל הספה.
במצבים כאלה אני חושב עליה, ותמיד רואה צד חדש בה, שלא יוצא לי
להכיר בדרך-כלל.
כשהיא איתי, היא תמיד חלק ממני, אני חלק ממנה. מעולם לא יצא לי
לראות אותה כאשר היא לגמרי לבד. שמעתי מאחרים שהיא יכולה להיות
טיפוס שונה לגמרי. שמעתי שהיא יכולה להיות אכזרית ורצינית
בצורה שאי-אפשר להעלות על הדעת. אבל רוב הפעמים, כך סיפרו לי,
היא נחמדה ומלאת חיים, פרט למבט העצוב הזה, שיש לה עמוק
בעיניים.
כשהיא איתי, אמרו החברים שלה, נעלם המבט ונמוג מעיניה היפות.
אני אוהב אותה.
היא נרדמת על הספה. מרים אותה ואת שמיכת הפוך הגדולה בעדינות,
לוקח אותה לחדר ומשכיב אותה במיטה הרכה. נותן נשיקת לילה טוב
על מצחה הלבן, נשכב לצידה ועוצם את עיניי. חולם עליה ועל הרגע
המופלא שבו אתעורר לצידה, ליום נוסף של יחד.



הוא אוהב אותי. אני יודעת את זה. לא אוהבת לעשות לו את המוות
בצורה כזאת, אבל ככה זה בחיים. אני אוהבת שהוא מחבק אותי, עם
הידיים החמימות והמלטפות שלו, ועם מילות האהבה שהוא לוחש
באוזניי, אפילו כאשר הוא מפסיק לדבר.
אבל כל חיבוק סופו להסתיים, וכל רגע חייב להמשיך לרגע הבא
מתישהו.
המחשבות הפילוסופיות האלה מצליחות לדכא אותי טוב-טוב. המחשבה
שבסופו של דבר הוא לא יהיה איתי יותר, או שאני לא אהיה איתו.
אבל אני אוהבת אותו, והוא אוהב אותי! למה שלא נהיה יחד לנצח?
ובכן, כמו שאמרתי, סוף כל גנב לתלייה ולכל דבר טוב יש סוף. בין
אם בעוד 10 דקות או בעוד 100 שנים, הכל ייגמר.
אני לא אוהבת לחשוב על זה. סופים מעציבים אותי.
קר לי קצת, ואני מחככת את האף שלי בצוואר שלו. לוחשת לו עד כמה
אני אוהבת אותו וכמה אני רוצה להיות איתו לנצח. לאחר מכן,
מתנתקת מהחיבוק החמים והרך, והולכת להתכרבל לי בסלון.
קר לי ואני עירומה, אבל הספה נראית מזמינה להתכרבלות נעימה,
ואף על-פי שהיא מחממת את גופי החשוף רק במקצת, אני תופסת לי את
מקומי על הספה, שסוף כל סוף זוכה למעט החיבה שביקשה זמן כה
רב.
קר לי ואני רועדת. רועדת מקור וקצת מפחד, להיות שוב, אי-פעם,
לבד. וכבר לא משנה לי שקר. עכשיו אני רק פוחדת.
הוא בא אחריי, מסתכל עליי למשך כמה שניות וישר הולך. נראה לי
שהוא מבין שאני רוצה להיות קצת לבד. אבל להיות לבד זה הרי הדבר
שאני הכי חוששת ממנו! לאן הוא הלך? שיחזור!
הוא חוזר. הפעם עם שמיכת הפוך הגדולה, ומכסה אותי. רך ונעים לי
בפנים, והוא יושב לידי, עם המחשבות הפרטיות שלו, מלטף את ראשי.
אף אחד מאיתנו לא אומר דבר.
החמימות משתלטת על מחשבותיי, וכל שזכור לי הוא עובדת היותי
נישאת למיטה, ככל הנראה על ידיו, על-ידי האיש שאני אוהבת.
הוא מניח אותי על המיטה. גם מתוך השינה המבולבלת שלי אני
מרגישה את מבטו נח עליי. מבט חם ואוהב, בניגוד למזג האוויר הקר
והקודר.
אני שוקעת עמוק יותר ויותר לתוך השינה. הוא לא מביט בי יותר,
אני חושבת לעצמי. הוא הלך לישון כמוני. כנראה שטעיתי, כי מישהו
מנשק אותי על המצח. עכשיו הוא באמת הולך לישון, אני בטוחה בכך.
בטוחה בכך שבבוקר אתעורר לצידו, ושוב, כמו בכל יום רגיל שאינו
רגיל כלל, אהיה, אפילו אם רק לרגע קטן, האדם המאושר בעולם. אני
אוהבת אותו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/7/01 3:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל לקסמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה