אבא - זאת מילה שלא כל אחד זוכה לומר, שלא לכל אחד יש האפשרות
לומר, זאת מילה שאני שומעת אותה כואב לי בלב.
אני איבדתי את אבא שלי שהייתי בת 10, ילדה קטנה שבקושי הספיקה
ללמוד ממנו, שבקושי הספיקה להכיר אותו... לפעמים אני שואלת את
עצמי מה היה עדיף, לאבד אותו מבלי באמת להכיר אותו? להיות עם
זיכרונות כה מעטים? או בגיל 16 שיש לי זיכרון בלב, שיש את
ההרגשה שאת יודעת שהבן אדם שמת הוא קרוב לך ביותר. הכי כואב זה
שלא זוכרים, שבאמת מנסים לזכור ולא מצליחים. אני זוכרת רגעים
קטנים שאף פעם לא חשבתי שאחשוב שהם כל כך משמעותיים עד שהוא
הלך, עד שהוא כבר לא איתי. אני זוכרת איך הוא היה לוקח אותי
לראות איך הוא משחק כדורגל עם חברים ואיך ביום שבת בערב היינו
צריכים לראות בטלוויזיה כדורגל ולשמוע אותו פעם אחר פעם צועק:
"גול"... עכשיו כבר בבית אין את הצעקה "גול" כי אין מי שיצעק
אותה... עצוב כל כך בלב לחשוב איך הייתי מתווכחת איתו שיעביר
ערוץ והיום מה לא הייתי נותנת בשביל לשמוע את צעקת ה"גול"
מפיו, הייתי נותנת הכול בשביל להרגיש שהוא עדיין שם, עדיין
קיים, עדיין חי ונושם ומגן עלי מהכול. עברו כבר 6 שנים... 6
שנים בלעדיו, 6 שנים שהוא מסתכל עלי מלמעלה ושומר עלי מפני
הכל, מה לא הייתי עושה כדי שתיהיה איתי כאן למטה ותחבק אותי
כמו שרק אתה יודע לחבק.

אוהבת מורן.