אתה מניח את ראשך על חופי הנגב
ועוצם את העיניים לכיוון
ארצות האויב.
השמש שוקעת מכיוון הקולות הרעים,
חוכמת חיינו לא אומרת דבר. שוקטת
עם זעקת סופות המדבר.
מוטות האוהל שלנו עשויים
מהשיר הראשון שציירת לי
ביומן האישי, ספר מכאוביי,
שהנחתי בין ידייך כשביקשת סתם דפים
כי ראיתי כבר באותו הרגע
שאנחנו רק
תודעה צרובה בחולות הזמן.
עיניי נעצמות בחבקי אותך
מוכנות להתרפק על זכרונות
נבונות להישבר מגעגועים כי
השקט קורא לנדוד,
לנדוד.
אבל
אם תאמר
נואש; תבחר
שתבוא הרוח ותישא אותנו,
שיבוא החול ויכסה,
אני אנסה
להשאר במקום הזה
בזמן הזה ממש.