אני כבר הלכתי בקיץ שעבר
ואף אחד לא זוכר

אף אחד לא כואב
אף אחד לא עצוב
לאף אחד לא קשה
   
     עם מותי...

כולם ממשיכים את חייהם כרגיל
בעוד שאני מסתכלת מלמעלה
ורואה, ושומעת, ומרגישה
את ה"כאב הרב" שבוקע מגרונם
את הייסורים שהם מרגישים עם מותי...

אבל, רק אחד, שעכשיו נשאר לבד,
במותי הוא רעד, ופחד, להישאר לבד

ורק לו אני חסרה
כי כל השאר הם פסלים והוא...
האחד והיחיד שחי מסביב לפסלים

יחד ניצחנו את כל הפסלים האלו
יחד היינו ועברנו כל מכשול בדרך
יחד ניצחנו את כל העולם
כשהיינו ביחד זה אנחנו מול כולם

ולא היה לנו אכפת מה אומרים האחרים
כי מה שחשבנו לעשות, עשינו
ומה שרצינו להגשים, הגשמנו
ומה שתמיד ציפינו, תמיד קיבלנו

כי היה לנו אחד את השני
ואהבנו, והיינו ביחד כל רגע, כל דקה
וסיפור כמו שלנו לא קיים בחיים האמיתיים

כי כל הפסלים לא יודעים לחיות
הם חיים על פי צו ועל פי מה שאומרים להם לעשות

אז עכשיו אנחנו יכולים להגיד שבאמת
ניצחנו את כל הפסלים הרעים שהיו נגדינו
כי אנחנו הטובים והטובים תמיד מנצחים...

אבל כל זה היה לפני שהלכתי
לפני שהדיכאון אכל אותי מבפנים
כי ברגע שהוא עזב, עזבתי גם אני
כי אין טעם יותר לחיות בלעדיו

עכשיו הגענו לסוף המשחק
וחייל אחד מת ונשאר רק אחד
וכבר אין מה לעשות
רק לחכות ולחכות שהרעים ינצחו אותך

וזה מה שקרה בסוף
גם החייל השני מבין השניים מת
והרעים ניצחו, הפסלים האלה
הצליחו לנצח אותנו

לאף אחד מהפסלים לא היה אכפת
ששני החיילים הכי טובים
ששרדו כמעט עד סוף המשחק
מתו, הם אפילו לא העיפו מבט

מבחינתם אנחנו היינו שני חריגים
שלא בנויים לפי חוקי הטבע
שהם שונים, אבל לנו לא אכפת...

אנחנו שנינו ביחד למעלה, שוב,
ועצם העובדה שאנחנו ביחד
זה מה שעושה אותנו בלתי מנוצחים...