מתכופף, כורע על הברכיים.
מטיח את תיק הגב שלי לפני, על הרצפה, ומפשפש בו בניסיון נואש
למצוא את מה שאני מחפש - משימה לא קלה בחושך הנורא ששרר בחדר.
לאט לאט מתמלא החדר באור והמצוד נעשה קל יותר, אף אפשרי. אני
מוצא את החפצים שחפצתי בהם ומוציאם מהתיק.
קודם כל אני מניח את הנר על הרצפה, משתדל שלא להרוס את מגן
הדוד הלא סימטרי בצורה מפחידה, אך עם זאת שובה לב בצורה
מדהימה, שאחרים הנדסו שם לפני.
ואז הגפרור, בהידלקו, משמיע רעש כמו תמיד, רק שעכשיו ניתן
לשמוע אותו בחוזקה. במקום ההוא כולנו היינו שקטים. והשקטים גם
ככה שבנינו, שקטים עוד יותר.
הנר דולק.
אני קם על רגליי, פוסע כמה צעדים אחורה ומתיישב בצמוד אל הקיר
- נותן לאנשים אחרים מרחב תמרון.
וכך אני צופה בהם, במאה ועשרים אנשים, שחוזרים על אותה רוטינה
שעשיתי אני לפני מספר רגעים. כורעים, מדליקים והולכים. וזה כל
פעם נוגע מחדש.
ואז מתחיל הטקס. אותו טקסט חרוש ובנאלי הופיעו גם כאן. אין חדש
תחת השמש. לפחות לא בתחום טקסי הזיכרון.
"מי שרוצה להקריא שמות של נספים יכול לקום ולהקריא" אישר קול
גברי בעל סמכות שלא ניתן לטעות בה.
רציתי לקום, אבל לא יכולתי. אני עוד לא בטוח למה, אבל לראשון
תמיד הכי קשה. אבל אז, קם הראשון, ומיד אחרי שהתיישב קמתי מהר,
בלהט בלתי מובן, מחזיק בידי נייר מקומט, עליו רשומים שמות,
כמעין רשימת מכולת. והתחלתי להקריא.
שם, ועוד שם, ועוד שם, ועוד שם. והלב שלי דופק.
ועוד שם, ועוד שם, ועוד שם, ועוד שם, והידיים שלי רועדות
ומזיעות.
ועוד שם, ועוד שם, ועוד שם, ועוד שם, והגרון שלי חנוק.
התיישבתי ופתאום שמתי לב, שבזמן שאני עמדתי, קמו עוד חמישה
אנשים. ואחרי שהשלישי הקריא את שמות הנספים ממשפחתו והתיישב,
קמו עוד חמישה. ועל כל בנאדם שהתיישב, קמו עוד חמישה שרצו
להקריא שמות, להנציח את בני משפחותיהם. לתת להם רגע, ואפילו
הכי קטן, בעולם החיים. לומר להם: "תראו - יש לכם המשך, אנחנו
כאן, ואנחנו מכם, זרעיכם, צאצאיכם. ואתם יודעים מה? אתם יכולים
להיות גאים, לנוח על משכביכם בשלום".
האור החלש של הנר הקטן שהדלקתי לפני, חובר יחד לאור חלש אחר,
של נר קטן אחר, שמישהו אחר הדליק לפני. ופתאום היה בחדר החשוך
אור. כי אנחנו אור קטן, אך כולנו אור איתן.
ועכשיו, שהאור אפשר, ראיתי פרצופים. והם בכו. כולם. ואני יחד
אתם, בכיתי.
מאה ועשרים אנשים פתאום היו לב אחד, עם אחד, משפחה אחת. היינו
ביחד, בכינו ביחד.
בכינו ביחד בגלל השמות, ושנרגענו בכינו ביחד בגלל ההמנון,
ושנרגענו בכינו ביחד בגלל דגל ישראל המתנופף לפנינו, מתגאה -
אנחנו עדיין כאן ולא משנה כמה חזק תנסו.
בכינו אחד על הכתף של השני, כי אנחנו פה ביחד, ומה יותר מקרב
ובכי משחרר וחיבוק אוהב?
וחיבקנו הרבה, וחזק, כאילו אין מחר. וזה היה כיף.
עשר דקות אחרי, אני נוסע באוטובוס בדרך למלון. והכל כבר
מאחורי. שרים שירים עם גיטרה וצוחקים עם החברים. כאילו לא קרה
כלום. אבל משהו קרה.
קוראים לזה פטריוטיזם. זריקת פטריוטיזם לתוך הוריד.
ופתאום, פתאום אני גאה להיות ישראלי, יהודי. פתאום שווה לאכול
את החרא שאוכלים במדינה הזאת, ורק בכדי להישאר בה.
כי חברים - אין לנו ארץ אחרת!