תקח אותי למעלה, מעל לשמיים. בלי כדורים צבעוניים, בלי אבקות,
בלי מזרקים. רק אני ואתה, גבוה גבוה. ואם אתה יכול, אז על
הידיים.
וכשנהיה שם למעלה למעלה גבוה יישאר לנו רק לרדת, אבל תבטיח לי
שנרד עוד הרבה לפני שנמצה, אתה יודע, שיישאר קצת טעם לעוד.
ובדרך נתיישב על ענן קטן, תסתכל לי בעיניים ותגלה לי סוד.
ובעולם הזה שלמעלה, שנראה בערך כמו עולמם של דובוני אכפת-לי
נחייך ממש כמו ילדים. וממש ככה, כמו שתמיד חשבתי שהיוצרים של
הסדרה היו חבורה של סטלנים שחיים בעולם ורוד, נחיה גם אנחנו
אבל רק לכמה דקות, שלא נתמכר.
ולמטה בעולם האמיתי, בוא נרוץ, בוא נברח, נתנשף, נוציא את הכל,
בוא נבכה ונאהב, נרגיש את הכאב המתוק בעורקים, את האדרנלין
שבפורקן, וממש לפני ש...
בעולם שבתוכי אתעורר מהחלום שניה לפני שהספקתי להבין מה קרה.
ונשאר בי געגוע לורוד, לשמים, לסודות, ואולי גם קצת לדובוני
אכפת לי, אבל בעיקר התגעגעתי לאהוב.