"מה חדש, שוזי?" שאל בחור קטין וקטן באייסיקייו.
שוזי חייכה וחיפשה משהו חדש בחיים שלה. "אהאהא
כן", ענתה בציניות אופיינית, "אני חיילת". אוו שוזי שלנו היא
כבר חיילת. ניצנים, בה"ד 1341, עוד כמה בסיסים ובאמו, שם
שיבצו אותה.

קוואמי הזה יודע לשים מוזיקה טובה. זה ידוע. הוא מדבר יפה.
קשה להאמין שהוא עם כזה אפרו גדול. שוזי שומעת אותו שהיא
זוכרת לשמוע. אני חושבת שגם היא בהלם מהעובדה שלבחור עם הקול
הרדיופוני יש אפרו בגודל של הר מירון. הר מירון מזכיר
לשוזי ת'צפון. הר מירון רחוק. הר מירון, שוזי רוצה לשם. קצת
לטייל, להחליף נוף. לא לבסיס האפור שם. לא לשם.

קוואמי שם עכשיו ראפ. שוזי מרגישה חלחלה. שוזי
מרגישה רע. הראפ הזה עושה לה רע. היא מחפשת משהו
לעשות. היא תיסע לת"א. תשב שם בבית קפה צפוני. גבול
ת"א-ר"ג - בני ברק. המיקום הזה עושה לשומע רע,
אבל המקום, המקום הזה מלא הייטק ונצנצים ובתי קפה של
קולים. שוזי מאמינה שהיא קולית.

שוזי כבר פיתחה שגרה. שיגרה חדשה. בבה"ד 1341 הייתה שיגרה.
יום ראשון בבסיס עד יום חמישי (אם יש מזל! וזה נקרא
חמשושושוש!) או עד יום שישי. אם תחזור ביום חמישי ויהיה עם
מי ללכת (ובד"כ יהיה. כוכבית אוהבת גם ת'מקום.) היא תלך
לשוסק. אחלה מועדון. איזה אנשים. יש שם קול אחד שהיא רוצה
(איזה זקן!איזה בגדים! איזה ריקוד מטורף!). איזו מוזיקה.
קול. כמו שוזי. שוזי באה לשם בבגדי גטרו מאגניבים. משהו
טוב. ורוקדת כמו טרללי לה לה. עודף מרץ מהשבוע שעברה. בבה"ד
1341 היא לא מזיזה הרבה ת'ששבן.

שיגרה חדשה. כן שיגרה חדשה. כל יום בבית. עדיין
ביום חמישי לשוסק. כל יום בבית. שעות
באייסיקיו. לישון מוקדם. הרבה שעות שינה. ביום
העבודה מעטה. צבא. אוטובוס. ועוד אוטובוס. הביתה.
ארוחת ערב. לצאת אם אפשר. לבית קפה. קול. לג'נקינש (עולם
בגדי גטרו יד ז), אם אפשר. שוסק. גטרו. ריקוד מטורף. לפעמים
עייף. יום שבת. לישון. עוד. בית קפה. יום ראשון. עייפות יום
ראשון. כל יום בבית. שעות באייסיקייו...

השעון מצלצל. השעה 5 לפנות בוקר. צריך לקום. שוזי קמה. עייפה
המסכנה. אתמול היא הלכה למסעדה הודית. לחגוג ת'גיוס. האם יש מה
לחגוג? היא לא יודעת. היום היא מתגייסת. אחרי 12 שבועות היא
תחזור לשיגרה. שיגרה חדשה. "מה חדש, שוזי?", שאל בחור קטין
וקטן באייסיקייו. גם לה התחילה עוד שיגרה. והנה יצלצל לו עוד
שעון...