שמת בתוך הדיסק שנתת לי דף עם סימן שאלה גדול עליו. הוא די
אפיין את מצב היחסים בינינו בשבוע האחרון, מבחינתי לפחות.
לפי היחס שקיבלתי ממך ביום חמישי האחרון, ברסיטל, הנחתי שאתה
לא מודע לכעס ולאכזבה שאני מרגישה כלפיך, ולכן אסביר על מה אני
מדברת; ביום שני האחרון הייתי באולפן, וידעתי שאתה מגיע מתישהו
גם. התרגשתי. התרגשתי שנפגש שוב אחרי המון זמן שלא ראיתי
אותך.
כשהגעת, חמושה בחיוך ענקי, עקבתי עד שנעלמת, אחרי חוסר היחס
שהפגנת מולי, כנראה בגלל אותם אנשים, שאתה קורא להם "חברים",
והבושה מהם.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אולי לא הייתי צריכה לצפות ממך
שתתבגר בחצי שנה שעברה מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. אני מניחה
שאני התבגרתי יותר ממך, ואתה איפשהו עוד מאחור, בגיל הזה, בו
עוד מפחדים שאם תגיד "היי" לבחורה, יתקיפו אותך החברים שלך.
אתה עוד בגיל בו לא מעיזים להתמודד מול שאלות של אנשים, אלא
תמיד עדיף לטאטא הכל מתחת לשטיח, ככה שאף אחד לא ידע ואף אחד
לא יסיק מסקנות, נכונות או מוטעות.
כנראה שאני כבר לא שם. אני לא מוכנה לסבול את היחס הזה, ולא
מוכנה, כמו בכל הפעמים הקודמות, לשמור את זה לעצמי ולתת לעצמי
להיפגע ממך בכל פעם שאתה לא לבד, בכל פעם שקיימת "סכנה" שמישהו
יחשוד שאנחנו זוג. בכנות, אני לא קולטת את זה. אולי אם היה מה
להסתיר, הייתי מסכימה איתך, אבל במצב שהיה, כשלשנינו ברור מה
טיב הקשר בינינו ומה הוא לא, מה הסיפור הגדול?

בדיעבד, אחרי שיחה כואבת עם חבר, אני קולטת שאתה לא שווה את
זה. אתה לא שווה את זה, בעיקר כי אני צריכה להגיד שאתה מכאיב
לי בקול, אתה לא מבין את זה בעצמך. גם אם היית מתנצל, ובכל פעם
שהיינו נפגשים היית מתייחס אלי כמו למלכה, זה היה זיוף, ואני
לא אתנער מהתחושה שהתחברתי והערכתי אדם שהתבייש בי.

זאת הסיבה שהחלטתי לחתוך ולסיים את הקשר בינינו, כי הפעם אני
לא מוכנה להבליג, ואחרי שאמרתי, כבר לא יהיה הרבה להגיד.