סכין האספלט הלוהטת
בוצעת את מורדות ירושלים.
הררי האופק נחלקים באקראיות,
ועם זאת בטבעיות,
לימין ולשמאל.
החלטות יוחלטו,
פניות יבחרו,
תמרורים יצויתו,
ואני אוסיף לנסוע.

הזמן המטפטף לאיטו
ממיס את עשן האוטובוס הסמיך
במעמקי השכחה,
ומעורר אדוות השלמה.  
כך יוכלו הרי ירושלים שמאחורי
להתפייס.
והם שבים ונרכסים,
שבים ונתפרים,
כאילו מעולם לא נפרמו,
צורבים תמונה מטושטשת
בעיניי ובזיכרוני.

רק הגעגוע
עוד מרעיד לעיתים את מושבי
באוטובוס הדוהר
במורדות ירושלים,
והוא שישיב אותי -
עולה לרגל מנוסה -
לביקור נוסף.