דוממת. סתם יושבת, בוהה בשורות והעט קפואה ביד, מה לעשות? זו
התמודדות שאני לא יודעת איך להתמודד איתה. זה דבר שמכאיב לי
עמוק בפנים ואין עם מי לדבר... אין מי שיקשיב.

הייתי רוצה שאתה תקשיב, שאתה תדע, שאתה תהיה לי לידיד מתוק
כזה, שלמרות שאני אוהבת אותו, זה לא יפריע לו וזה לא ישנה לו
והוא תמיד יישאר ידיד מתוק כזה. אבל איך? איך מתקרבים אליך
כשיש את החומה הגדולה והבלתי נראית שאני עצמי בניתי כשהתאהבתי
בך? אני אפילו לא זוכרת מתי זה קרה, מתי התחלתי לאסוף לבנים
בלתי נראות ובטון שקוף והתחלתי לבניח אותם ביני לבינך. ואתה לא
שמת לב בכלל, לשינוי הזה שפתאום חל בי, לגישה האחרת. גם התחלתי
לצחוק יותר, אתה יודע? כי חשבתי שזהו, מצאתי את הבנאדם הנכון
ושאוטוטו זה יקרה, אבל זה לא קרה. הצחקת אותי, נהניתי איתך בכל
מיני מצבים, אבל לא מעבר. והיו פעמים שבאמת הרגשתי שיש שם
משהו, שיש ניצוץ, אבל זה כנראה היה בדימיון שלי. רק בדימיון
שלי.

עכשיו אני כואבת, כולי בוערת מכאב. אני ממשיכה לעטות את המעטפת
של הילדה הצחקנית והמצחיקה, האופטימית עם הגישה החדשה. אבל
עכשיו זו רק מעטפת. קודם זה היה באמת, עכשיו זו רק מעטפת.
אני מרגישה צורך לכתוב עוד, למלא דפים בכל מה שבראש שלי, אבל
אני מרגישה שאם אנסה לעשות דבר כזה, אז כל מה שיצא זה השם שלך
ו"אני אוהבת אותך", אז מה הטעם? אין טעם. אין טעם לכלום למען
האמת. אני כותבת יותר מדיי על אמת. האם אני בכלל אוהבת אותך
באמת? אולי אני סתם מחפשת משהו לחשוב עליו, משהו שיהווה דרך
לברוח מכל מיני דברים בעבר שאסור לי לזכור, שאני לא רוצה
לזכור. מצד שני, יכול להיות שאני באמת באמת אוהבת, כי אם לא,
אז למה כל-כך קשה לי לשכוח אותך?
אני מנסה למצוא דברים רעים בך, או ביחס שלך אליי, כדי שאוכל
לשנוא אותך ובדרך כלל זה מה שגורם לי להפסיק לאהוב, אבל אתה
ממשיך להיות מצחיק וחמוד, אמנם קריר לפעמים, אבל כשאתה מתייחס
בחביבות, אז אין כמוך. אני חושבת שיש בדיוק שני אנשים שמסוגלים
להצחיק אותי במצב של דיכאון. אחד מהם הוא אתה.

ואתה בכלל לא יודע. האמנם? אתה באמת לא יודע? איך אני יכולה
להיות בטוחה שלא עלית על זה? שאף אחד לא בא ולחש לך בשקט: "היא
אוהבת אותך?" אני לא יכולה לדעת. הייתי שמחה לדעת, אבל זה דיי
חסר סיכוי, כי אני לא יכולה לשאול אותך. זה יהיה ממש טיפשי,
אתה לא חושב? עכשיו אני גם תוהה אם אני צריכה לתת לך את המכתב
המוזר הזה. אני יודעת שאסור לי אם אני רוצה לשמור על מצב טוב
בינינו, וזה רק יעשה את הכל יותר גרוע, אבל הרבה פעמים אתה
קרוב אליי, או מול פניי, ואז אני מתה רק לספר לך. טיפשה כזאת.
מעניין מה תהיה התגובה שלך... האם תרוץ בפרץ של צחוק לספר לכל
החברים שלך? אולי תעדיף להתעלם מזה וממני? או שאולי תהיה
בן-אדם ופשוט תגיד: "אני מצטער, אבל את יודעת שאין מצב." ואז
הכל ישוב להיות כמו קודם? הלוואי. אם הייתי בטוחה לגמרי שזה מה
שיקרה, הייתי אומרת לך...  אבל אני לא אוכל לדעת עד שלא אנסה
ובכך אני לוקחת סיכון. למה זה צריך להיות ככה? למה יש לי יותר
מדיי שאלות וחששות שחוסמים אותי לגמרי? נמאס לי לשאול ולא לקבל
תשובה. אתה יכול לתת לי תשובה? אולי תגיד לי למה אין לי מזל
כשמדובר באהבה וכל הדברים האלה. תגיד לי למה יש בי יותר מדי
אהבה לאנשים שאין בהם מספיק, בכל אופן לא אליי. תגיד לי משהו.
תספר לי לפחות מה עובר לך בראש כשאתה מדבר איתי, כשאתה מסתכל
לי עמוק בתוך העיניים במבט חודר וחסר כל משמעות ברורה או ידועה
לי.

העיניים שלך... הם שגרמו לי בכלל לשים לב אליך. עיניים חמות
ומצחיקות שמשרות הרגשה טובה, מלבד הפעמים בהן אתה נותן את אותו
מבט חסר משמעות. עכשיו אני מתחילה להרגיש מופתעת. אני מכירה
אותך כבר כמה שנים, איך קרה שלא שמתי לב לכל הדברים האלו
שעושים אותך לכל-כך מיוחד בשבילי?

אני חושבת שכבר שפכתי את הלב מספיק על דפים אלו ותיכף השטף
ייעצר והעט שוב תשתוק ואני שוב אבהה בדף בדממה וקיפאון ולא
אוכל לכתוב ולא אדע מה לכתוב, ולא יהיה מה לכתוב, רק שאני
אוהבת אותך והלוואי וידעת את זה.

דוממת. סתם יושבת, בוהה בשורות והעט קפואה ביד. מה לעשות?