יושב,
ראשי מורכן בין גבעות ברכיי הרועדות
כאילו עובר בינהן עדר בהמות במנוסה.
מנסה לשלוט בנשימתי שנראה
כי עוד רגע תזנק מתוכי ותשאיר אותי
ללא רוח חיים.
ליבי הולם בחוזקה באוזניי
כמו אלפי תופים
המנסים לקרוע מעלי כל שארית
של אומץ שעוד נותרה בי.
והנה הגיע הרגע,
והוא יורד, עוזב, ומשאיר לי,
בעודי משותק מפחד, את הדרך פנוייה.
אני קם בהססנות,
ובעודי מתיישב על אותו כיסא עתיק ומרופט
המוכתם בדמם ובדמעותיהם של קודמיי
מאות עיניים נישאות אלי
ופוגעות בי כמטר אבנים משוננות.
מחפש את אותו חיוך חיוור בין אלפי המבטים
והמנגינה מתחילה ונבנית צליל אחר צליל מתוך גשמי ידיי,
וכעת, בעודי מוקף באינספור מבטים, אני באמת לבד.