"אני חיה בסרט." אני לוחשת למראה והדמות הקטנה על המיטה מחייכת
אליי.
פעם השמיים היו צבועים בסגול, כבר חודשים החללים בראש שלי
אפורים ומנוקדים בכחול דהוי...
ככה זה כשהשמיים חולים, או שזה בעצם הלב...
הנחלים השקטים של היקום יוצרים שבילים שלא ניתנים לריפוי
בקארמה שלי.
אני רואה הכל הפוך!
וכשאני קופצת אני לא מגיעה לאדמה כי אין קרקע רכה לאוהבים
וכשאני נוחתת אין זעקה ואין מנוס מהפחדים.
וכשבעצם הפתטיות מסתכמת בחיוך רפה ונשימות שקטות
המוות כל-כך יפה כששואפים...
הראות של העצים שלנו מדממות, "ככה אי אפשר ליצור שורשים
בריאים!"
אמא אומרת שלפעמים כשסתיו העלים לא נושרים והצבע הירוק מכסה את
הדמעות
ואני חושבת שפתאום כבר קיץ ואני מלטפת לו את הראש בגרגור של
עייפות
והסרטון הקטן שלנו נמתח עוד כמה מיילים לחוף.
פעם כשהיה ידוע איפה מתחבא האושר, גבר אחד אמר לי שכשמשהו נולד
משהו אחר נקבר חיים, וכשאת מאמינה זה נראה הרבה יותר קל,
להאמין.
כשאני מניחה את סלט הפירות המעורב על השולחן הכל נראה נוטה
לאלכסון וזה נראה לי
נורא ברור לקטוף את פלחי התפוזים שעפים אל הירח.

כואב לי לראות אותך חלול.



26.3.04