ליאור פרץ / פרידה |
שבמלוא עצמתה תבוקע אבן
כתינוק מנומנם בן יומו
שלקול אמו המרוחק, מחייך בחלומו
ולקול פסיעות זרות, החולפות אל מול עריסתו הקפואה
ליבו לוחש כגחל ומחפש אחיזה בחום גופה המוכר
נע באיטיות, חסר חיים
מכונס בעריסה, אילם כאיבר ללא נשמה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|