היא יושבת על אדן החלון, רואה את הציפורים בחוץ, משתכשכות
בשלולית המים הגדולה שנוצרה. האדמה רטובה ספוגה. טפטוף קל
עדיין בחוץ. תיכף יפסק הגשם, תתייבש השלולית והציפורים יחזרו
לעצים או יתעופפו למקומות אחרים. אולי שם, לאן שהן עפות, אולי
שם... היא נמצאת.
היום יום נישואיהם העשירי. אמורה הייתה להיות שמחה, אבל היא
לא. לא הייתה שמחה באף אחד  מהם. זהו יום אבל עבורה. יום
תבוסתה. ביום הנישואים העשירי מתאבלת היא על אדן החלון. צופה
בציפורים משחקות, חופשיות והיא איננה משחקת, היא איננה
חופשייה.
אולי תכתוב מכתב? ואולי לא. שאלה שחוזרת כל יום נישואין. למה
שתכתוב מכתב? הרי היא בטח לא חיכתה לה. בטח המשיכה הלאה,
התאהבה, בנתה בית. בטח יש להן ילדים. אולי ביום נישואיהן הן
נוסעות לים, לאיזה חוף נידח ועושות אהבה על החול החם. בטח יום
נישואיהן חל בקיץ. לא כמו שלה.