"ואת; מה את חושבת, פרחונית שלי; שתמיד אביב?
מה בדבר בגידת הזמן?
ומה בעניין העננים שחונים תמיד בפאתי הסתיו הריחני?"...
(- נתן
יונתן)
עוד מעט כל זה ייעלם וימוג ממני,
ילטף וילך כאדוות גלים בים רגוע
ולא איוותר אלא
חיוך בשיניים צחורות
ממוסגר היטב בתוך ריבוע נייר,
מסגיר את גיל שבעשרה מכאן ומשם.
ככל שהעונות מבשילות בי
אמונתי באסטרולוגיה
נעלמת.
זה מכבר הפכו כוכבי הלכת
לקישוטים בחיי:
פנינים נוצצות בשיניי הממוסגרות.
חודש אחרי שנולדתי,
דן פגיס מת.
דקות לא חדלו מתנועתן
אף לא קפאו במקום.
כל עוד חולפות העונות,
נחליאלים מתים.
- - אבל
שציפורים לא תשטנה בך.
חבקני.
הנח לשירה להתמוסס אל תוכי בדומייה איטית,
להתחולל בי בלי שאבחין.
16.3.04, כ"ג אדר תשס"ד. |