החרטה.
מה לא הייתי נותן בשביל להחזיר את הגלגל אחורה. מה שגומר אותי
זו הידיעה שהייתי כל כך קרוב. אם הייתי מתעקש, אם הייתי סומך
על מה שהרגשתי.
לא רוצה להתלונן, מזה כבר ספגתי מספיק, אבל העייפות והעומס
מאלצים אותי לחשוב על איך שהגעתי למצב כזה - עובד כמו מטורף,
בוהה בטלויזיה ונרדם.
המסלול היה ברור מההתחלה, כלומר, מעולם לא העזתי לקוות למשהו
מיוחד.
הדלת נפתחה לי מעצמה, ואני, כרגיל, עשיתי את הדבר שנראה הפשוט
ביותר - עברתי דרכה.
הדרך לא הייתה קלה, ואף פעם לא היו לי ממש "חיים". תמיד זה היה
הרבה עבודה, קצת אינטרנט ועיתון - ובסוף, כמו עכשיו, נרדם מול
הטלויזיה בסלון.
המחשבות האלה שרצות בראש שמתפוצץ גם ככה מכל הלחץ - בעיקר
כשאני לבד, בלילה, מנסה להרדם. הפתרון הפשוט לכך הוא קריסה על
הכורסא בסלון, מול שידור חוזר של הטלנובלה היומית.
אני לא מתלונן. בעיקר בגלל שאני לא מופתע או מאוכזב. אם בהתחלה
היו לי אשליות, אז לאיך שאני חי עכשיו - הגעתי מוכן.
האמת היא שקיבלתי את מה שרציתי, בערך. בערך כי צריך להתחשב
באופציות שעמדו בפני, וכמובן בנתונים שלי היחסיים, ובמיקומי
בדירוגים. העבודה כמובן מעניינת וחשובה, ואני באמת משקיע בה
יותר ממה שאני חייב (כאילו שיש לי משהו אחר לעשות). ובסוף היום
- כשהראש כבר זועק ודורש את המנוחה - אני חוזר לבית של ההורים
ונשמט מול ערוץ 2.
ואמא אומרת - תעבור למיטה, ואני מתעלם ולא רוצה לשחזר את
התהליך שהוביל אותי לפה, ולהתחבט בשאלה - למה עכשיו אני
מקווה.
ולחשוב שלפני שנתיים עוד הייתי יכול למנוע מעצמי להפוך לבן-אדם
רגיל.

(בהשראת - "בן-אדם רגיל"שלומי שבן)