11/10/03 14:15

שוב לא ברחתי. למדתי עם השנים לא לברוח, "להתמודד" אמרו לי
"להתמודד"  הבנתי. הבנתי.   הבנתי.
הבנתי כמה אני לא מבין.
מה זה בדיוק הלהתמודד הזה??
אז אני עומד כאן, במרכז הנפש שלי.
יש ענני אבק וקרבות ניטשים מסביבי,
אני שומע המולת מלחמה בתוך השקט העצום.
אני מרגיש את חוסר התחושה חונק אותי.
ענני אבק הופכים לאוייב,
הם נוגסים בי,
הם מכאיבים לי,
כמעט שמכריעים אותי לקחת שוב שביל בריחה
נזכר בכלים שלי,
בעוצמה,
יש לי חרב חדה ודקה של הגיון צרוף בנדן מסוגנן המונח לאורך הגב
הרחב,
שולף אותה בתנועה מיומנת, מסייף דרך אוייבי האבק של הנפש
שיסוף, תנועה
דקירה, סיבוב,
כריעה, שיסוף כפול
זה לא מניב תוצאות,
האוייב המאובק בעינו,
מכאיב לי,
הנפש שותתת דם,
יש לי דמעה בזוית העין,
אני מזיע,
מתייסר.
שנים של אומנות הסיוף בחרב ההגיון השאירו אותי מיותם מהגנה
כואב לי
אני שומט את ההגיון
כואב לי
אני רוצה לברוח.  
"אל תכנע" הם אמרו לי,
אני נזכר,  
"אל תכנע" ,
מציף אותי הזכרון,
פעם הייתי נכנע, ושנאתי את זה
זה כמו ההתכווצויות הנוראיות של הקיבה אחרי בקבוק טקילה
לא נכנע, שואג.
שולף אקדח של אינטואיציה מנרתיק כתף יעיל ומוסתר.
מרים יד מכוונת,
יורה באוייב שבענני האבק,
קצב אש מדהים,
יד יציבה וכוונות מאופסות...
הבזקי אינטואיציה נבלעים בענני האבק, ולא נודע כי באו אל
קרבם.
מחסנית ריקה.
שוב אני חשוף ממגננות, עירום אל מול האויב,
מתבוסס בדם של הנפש שלי,
טובע בנפשי שלי
מחוסר רגש,
חסום,
אטום,
נאבק על כל נשימה
מתעוררת בי הנשמה.
היא פועמת מהלב ומזרימה דם אל השרירים,
שנים של אימון,
אם אין אני לי מי לי
מסתער באגרופים קמוצים אל תוך ענן האבק.
בעיטה צידית,
קיצור טווחים,
ברכיה רבת עוצמה שלא נתקלת בכלום,
התקרבות נוספת,
מרפק מגלי,
נגיחה...
נופל אל תוך הענן,
נבלעתי בו כולי
נופל,
מאבד שווי משקל,
איני יודע איפה אני ,
איני מבחין עוד בכיוונים,
איני שולט במצב עוד.
מסתחרררר בענן,
מדמם,
חבול,
פצוע
ניטח אל קרקע המציאות,
הענן בלע אותי,
אני עירום,
מפוחד,
ומעל הכל,
אני לא מרגיש,
איפה הרגש?
איך איבדתי משהו שהוא חלק ממני?
איך לא נשאר בי זעם?
אין בי שמחה?
איפה העצב?
אפילו הפחד מתפוגג
קפאון קטטוני
שואל את עצמי בקול קטן
ממה אני אבנה אהבה???