אני עוסק בתרבות,
האומנות היא מרבה-רגליים
הבועט בנפשי.
אין לפרח משמעות,
הוא אינו מציאותי יותר ממני
ואני אינני הזיה.

אז במי אגע קודם -
בך, המנווטת את ליבי
כמגדלור בלילה
לעגון לחוף ההוויה,
או בממשות המתחמקת,
נוכחותה המתעתעת
של מילת האהבה -
בריאה?

הכל, ולא-כלום,
אין זה מענייני אם השמיים בוערים
או אם הסמל מאגי,
ומה משמעותו של העשן?
המכשף אומר
ששם נעלמות הטעויות,
כמו יד מקרית דחקה בהן
לסגת מעצמן.

הקיכלי שר לשמש הנתלית
על זנב עולם אדום ממסעות.
מרחק קטן
ואסטרונומי
בין האור היהיר
וחשכת הלבבות התועים.

"מה הטעם?" שאלת,
כאילו אין לתת לזמן
ליהנות מן הספק.
לשוני עשויה שנהב -
אך מי גילף את לשונך
למידה בה לא תחושי טעם
בהישעני על תהודת בטנך?

הטיית הגוף לפנים
היא ממין הדברים
שאני חש בהם חזק בחזי
בבואך לנשקני.