במתחם אחד סואן, צר ומרובע, עומד איכר שחורש את אדמתו.
האדמה לחה, עשירה, מוזנת ועוטפת.
האיכר מסתכל באדמתו ומרגיש סיפוק שחולף בין רגע.
האיכר נוגע באדמתו ורטט קצר שמזכיר התחשמלות מתחיל בעמקי האדמה
ופורץ לאבריו, מעניק לו רגע אחד של הכרה.
האיכר רואה.
האיכר צולל אל תוך אדמתו.

זאב חולף מיילל את המיית הלילה שעבר, ומזכיר לארץ על יושביה
שיש נחמה לאחר מוות אומנותי.

ניגשת אישה, איטרת.
חודרת בתנועה של מקדחה לאדמת האיכר.
אין היא מחוללת סערה באדמה.
האדמה שוקטת לגמרי אל מול תנועותיה הסיבוביות. מעניקה לה את
במתה האחרונה.
האישה מאיצה.
האישה מתמזגת ומתלכלכת, מתענגת על מגעה החי של האדמה.
האדמה מציירת את קווי המתאר של גופה מחדש.
ברובד העמוק ביותר של האדמה, היכן שהיא מפסיקה להיות מוזנת
ומתחילה להזין טירוף, פני האישה נוגעים בפני האיכר והיא
מתפוגגת ומעניקה לו את חזרתו אל פני האדמה.

זאב חולף מאותה משפחה מיילל את המיית היום שעבר, ומזכיר לארץ
על יושביה, שאומנם הוקרב קורבן, אך לאור היום ואל מול עיניהם
הפקוחות של אלי האהבה.

משהו מרגיש אחרת בעולם כרגע.
שמיים חוברים לעמקים.
אדם מתבלבל עם חיה.
מציאות ודמיון הולכים שלובים. אוהבים.
צבעים לא נודעים מגיחים מן החשכה.
ואיכר אחד, שרלטן, מנצח במומנט עדין וקצר - על הכל.


עורב חולף מפייט את שירת השינוי, ומזכיר לארץ על כל יושביה,
שהרגע חלף.