[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
מסע לטריונד

תמונה קבוצתית בגובה אלפיים ושמונה מאות מטרים: אישה אחת עם
שלוש נערות ושלושה נערים. ואולי כך: שישה חבר'ה בגיל הכי מגניב
של החיים עם אימא'לה אחת ששיחקה אותה מוצ'ילרית.  
רגעים אחדים לפני שהגוף הלאה נשפך אל כר העשב הירוק, שכמו
הועתק לכאן ממדשאה בריטית כסוחה למשעי, חובקת אותי סמדר. פניי
מזרחה, אל עמק קנגארה, ממנו באנו. פניה מערבה, אל רכסי ההרים
העוטפים אותנו משלושה עברים ואל השמש הנוטה והולכת עם ערוב
היום.  



"אז מה אתה עושה לי היום?" אני שואלת, ואתה מיתמם: "מה אני
עושה לך?" וכבר אתה שולף את הפינג'ן מהמדף הפינתי, ממלא בו מים
במשורה, ומצית להבה בגז המזנק מן הכירה, ובעוד אני מתרווחת על
הספה, כבר עולה ומתפשט בחלל הבית ניחוחו הטוב של הקפה, ובחכי
נטווית ציפיה מוכרת; חדוה מתוקה של ליל שבת אתך בבית.  

עכשיו אתה שם, ואני כאן, בטרק לפסגה של טריונד, עם דנה וציקי
ויעלי וג'ימי ואבישי, ועם סמדר שלי.
קבענו להיפגש באינטרנט במרכז באגסו. לפני שהתחלנו ללכת שלחתי
לך אימייל. עוד קודם לכן, שתיתי תה ריחני ומתוק בדוכן שניצב
מול הגסטהאוס שלנו. המוכר לבוש בלויים, אך יש לו חיוך כובש.
"זה צ'אי אחלה" פיתה אותי בעברית צחה, "ארבע רופי בשבילך,
מאדאם".  
אנו חולפים על פני בתי הכפר האחרונים ומולנו נפתחת הדרך. מעבר
לפסגה, אליה צועדות רגלינו, משתרעת שרשרת הרים מושלגת למחצה של
אחת משלוחות ההימליה הנמוכות, ומעבר לה מתנשא רכס שגיא, החולש
על הנוף מאופק עד אופק, וכמו טובל בערפילים לבנים התוחמים בין
רקיע וארץ.  
בקצה אפי צובטים עתה ריחות מרווה ורוזמרין. האוויר חורך את
הריאות בחריפותו. שאננות פראית נמסכת בעורקיי, מבסמת את כל
חושיי. אוזניי כרויות לנשימתי הכבדה ולמקצב צעדיי על הגיר
הכבוש, ומחשבותיי מפכות לאיטן.  

כמה שנים חלפו? כמה שבועות? כמה רגעים? הזמן עובר ואני מונה
אותו בצעדים שמדדתי ובמשעולים שכבשו רגליי, בכרמל ובהר הנגב
ובגלבוע, בעידן אחר; אולי בגלגול אחר. אני מונה אותו בעשרים
אביביה של סמדר, פרי בטני, ילדתי האחת והיחידה, זו שבמחיצתה
אני נבראת עתה מחדש, בחבל ארץ שכמו נוצר במיוחד מששת ימי
בראשית למסע הזה שלי. אני מונה אותו בימי חול ובלילות שבת
ובספלי קפה, בטקס הפרטי שלך ושלי.  

בחצי הדרך אל הפסגה אנו עוצרים לשאוף אוויר בשוליו של ואדי
זרוע חצץ וסלעים בוהקים בלבנם.  
את דרכנו חוצה שיירת חמורים וסלי עפר כבדים לתיקון הדרך על
גבם. "הטש, הטש", מזרז אותם החמר, אך אין הוא באמת נראה כמי
שממהר לאנשהו. תחתינו רוכנות שלוש נשים מעל שלולית מי גשמים
שנקוותה בואדי, כובסות בגדיהן ואחר פורשות אותם לייבוש על
הסלעים. בעיקול הדרך היורדת מופיעים למולנו חמישה נזירים
טיבטיים בגלימותיהם הארגמניות. הם מברכים אותנו לשלום בניד
ראש. אי מזה צצים שני נערים פרועי בלורית. "פוטו, פוטו", הם
מבקשים ומדביקים אותנו בעליצותם.  
המולת חיים שוקקת סביבנו. אין זו המולה ים תיכונית אלימה,
עצבנית ומיוזעת. על הכל פרוש, כמו גלימה רכה, מין שקט שכזה. לא
שקט אירופאי מנומס, מכווץ, נוירוטי. שלווה עצלה, פטפטנית,
מאירת פנים שורה על הכל.  
וגם אנו איננו ממהרים לשום מקום. ההר יחכה. בהודו - לא רק
הנהרות - גם הדם זורם לאט, והזמן - אין ראשית לו ואין אחרית -
וכמו עומד במקום, כאגל טל שקפא בקצה עלעל.

כעת, כשאינני, עומד הבית כולו לרשותך. אני יודעת שאתה לוקח את
הקפה שלך, מתיישב ליד המחשב ומגביר למכסימום את עוצמת הקול.
צלילי ה-"Rumba Improvizada" מתפשטים, גלים גלים, בחלל
הבית. הגיטרה הלטינית של  Alberto "barbarito" Torez פורטת
עצב בגרונך, מכמירה בחזך געגוע טמיר שאין לו שם וצורה.
ובבית אחר ישנו איש אחר, שפעם קראתי לו דרור, ועתה ישנה אישה
אחרת, בארץ אחרת, שקוראת לו ארתורו, ואולי היא קוראת לו אישי,
ואולי היא לוחשת אליו - בוא אליי, מי אמור; ואני, כלל אינני
רוצה לזכור, אך עיניה הכהות, העמוקות של סמדר דוחקות את רצוני
מלפניי, ושערה השחור והמתולתל מעלה בזיכרון נחיריי ריח שער
חפוף וחזה רחב ושחום, וראשי טמון בו, ואצבעות עדינות פורעות
שבילים בשערי הבהיר.

העלייה עכשיו תלולה. את מקומה של הדרך הרחבה תופס שביל צר
ומתפתל. אני חשה את עולו של התרמיל על גבי ועיניי כבושות בקרקע
ובוררות בזהירות מדרך לכף רגלי. יש ואדם נושא בלבו דבר סוד,
והוא כשק מכביד על גבו. רק לעיתים נדירות מזדמנים לו יחד השעה
והמקום, לפרוק את סודו, את הנטל המעיק עליו.  
"היי רוח'לה", קורא ציקי, "תעבירי לי את התרמיל שלך". אני
נעתרת ברצון. סמדר משלבת זרועה בזרועי ויעלי מחנחנת בקולה: "את
מסכימה טיפה להיות גם אמא'לה שלי?" וכבר היא נצמדת אל צדי
השני, ושתיהן יחד מסייעות לי לתמרן בין הסלעים.
"אימא'לה" קרא לי גם המסג'יסט ההודי שכתש אותי אתמול מעקב עד
קרקפת, שעה תמימה תמורת מאתיים רופיז. "יו אר סו מאדר", אמר
בעת שלש וריפה שריר תפוס בכתפי. ידיו החזקות היו בגופי, אך
מעבר לכך, דומה כי קראו את רגשותיי הכמוסים, כמו היו קלפים
פתוחים לפניו. אחר הוסיף: "יו וורי טו מאץ'! עכשיו בבקשה
אימא'לה, להסתובב על הגב."

קול האלט העמוק והחושני של Omara Portuando בוקע עתה מן
הרמקולים הקטנים, והבס של Compay Segundo עונה אחריה כהד.
"Veinte Anos" הם שרים בדואט. "עשרים שנה". יש לה את זה,
לסמדר. את כל הרגשנות הפיוטית הזו היא לקחה ממך, ואת המיתר
הנצבט כשהנפש מתפקעת, ואת הגעגוע הטמיר ההוא שאין לו שם
וצורה.
אתה קורא שוב את האימייל ששלחתי לך הבוקר, חוכך בדעתך ובסופו
של דבר עונה בקצרה, כדרכך: יקרות שלי, כאן אין חדש. אני לבד
וזה בסדר גמור מבחינתי. תשמרו שם אחת על השנייה ותעשו חיים
משוגעים, אבל אם אתן מגלגלות צינגלה, יותר טוב שאני לא אדע
מזה."
כמו תמיד - קצר וקולע, צפוי ומשעשע. דומה כי בחלוף עשרים שנה
אין עוד דבר שאינני יודעת עליך. ומה אתה יודע עליי, איש יקר
שלי? כמעט הכל, אפשר לומר.  
כמעט הכל.



תמונה קבוצתית בגובה אלפיים ושמונה מאות מטרים, ובתווך רק אנו
שתינו, סמדר ואני - אם ובתה.  
"אבא היה צריך לראות את זה", אני אומרת, "הוא בטח היה משתגע".
סמדר שותקת. איני רואה את עיניה אשר בודאי מצועפות עתה מחמת
השמש המסנוורת למולה.
יש ואדם נושא בלבו דבר סוד... הנה השעה והנה המקום. או
אולי...?
"אבא..." היא לוחשת אל תוך שערי, "הוי אבא'לה... אני כל כך
מתגעגעת", ומלותיה יותר משהן מענה למלותיי, הריהן כהד, בת קול
להרהוריי.


השירים הנזכרים כאן הם משירי "Buena Vista Social Club"

אפריל 2004

תודות ליעלה, לחגית ולאחיעד







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן טוב משאיר
צלחת ריקה.



בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/04 21:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה