ידעתי שיר ומלנכוליה אחזתני
למלותיו אף נצטמררתי תכופות
במרחבים ונוף ילדות נשאני
אל נחלתי אשר שכנה בתלפיות

זכרתי ילד מנומש רזה כשלד
שמבטיו יוקדים, עיניו נוגות
בסך הכל תמים היה הילד
אך במוחו קדחו המחשבות

חולם היה תמיד ביום  וליל
מן ילד רגשני, נינוח ושקט
היה כותב מבוקר ועד ליל
חורז לו חרוזים ומתבודד

אהב לשהות בדד על שפת המים
לשכב פרקדן בצל חורשות
להתבונן שעות אל השמיים
ובדממה אפילו קצת לבכות

הזיל דמעות על מזי רעב ודוי
נשא תוגת עולם בתוככי לבו
וכשהיה פוגש בם באקראי
היה פורס עמם את פת לחמו

ולא חדל הילד מלשאול  מדוע
מדוע העולם הזה חסר תקוות
מדוע הם עוקרים כל חורש ונטוע
מדוע לא חיים ולא נותנים לחיות

ברבות ימים גדל וגם בגר הילד
נותר בבדידותו חסר אונים
נושא לו בקרבו את דאבות החלד
וזה מכבר חדל לחרוז שירים