"זו השעה, היא עוד מעט הולכת להגיע. אלינה, שלא ראיתיה מעולם",
אמרתי לעצמי. "היא חייבת להיות ממש יפה", חשבתי, "היא בן אדם
כל כך מדהים..."
- פתאום מישהו התקרב אליי. היא הייתה נמוכה. מטר 40, ככה נדמה
לי. שיערה בלונדיני ומתולתל, נשפך על כתפיה, ופניה יפות. לא
תיארתי לעצמי שהיא תהייה כל כך יפה. כשהיא התקרבה אליי, הרגשתי
הילה טובה של אהבה מקיפה אותי, עוטפת אותי... "סטארדסט!" היא
לפתה צרחה והתנפלה עליי בחיבוק מוחץ עצמות. "אלינה..." לחשתי,
לא מאמין למה שאני אומר. "זאת את?" "כן, זאת אני", היא השיבה.
"איך ידעת שזאת אני?" שאלתי אותה. "אתה אמרת לי שאתה תהייה
כאן, לא?" היא התפלאה. "כן... צודקת..." אמרתי.
באותו רגע, נגעלתי מעצמי. הסתכלתי על העור שלי, לא יכלתי לגעת
בו מרוב גועל. רציתי לפשוט אותו מעליי, לקרוע אותו. לברוח,
ולהותיר את הגוף שלי כאן, ולא לחזור אליו יותר. לחלום, ולעולם
לא להתעורר.

אלינה החמודה, היפה והמתוקה, מחבקת ייצור שכמוני...
הרפיתי ממנה, ורצתי. לא רציתי שהיא תשיג אותי. נכנסתי למקום
המחבוא הקבוע שלי, הוצאתי את האולר שקיבלתי מויקטור במתנה,
וחתכתי. חתכתי את עורי. דם התחיל לצאת ממנו, וזה כאב. אך לא
צעקתי. מי אני, שאצעק? אין לי בכלל זכו לחיות... לנשום...
לאכול... לשתות... להרגיש... לחשוב... לאהוב...

פתאום הרגשתי יד מנחמת מונחת על כתפי. הסתכלתי אחורה וראיתי
אותה, את אלינה. ייצור כל כך מתוק וטהור, דואג כל כך לזוועה
כמוני... הסתכלתי עמוק לתוך עיניה וראיתי שהיא בוכה. חיבקתי
אותי ושאלתי אותה מה קרה. "אני אוהבת אותך, סטארדסט", היא
אמרה. "אני לא יכולה לראות אותך ככה." "תעזבי אותי" עניתי לה.
"אני סתם טינופת", אמרתי בקול שבור.
הרגשתי שהיא מחבקת אותי יותר חזק. "אתה לא, סטארדסט, אתה לא."
"אני כן. מי אני, שאחבק ילדה חמודה כמוך?" "אתה המון, סטארדסט,
אתה המון. אתה פשוט לא רואה את זה", היא אמרה ובכתה על כתפי.
ליטפתי את ראשה וחיבקתי אותה. הייתכן שהיא כל כך אוהבת אותי?
פתאום גם אני התחלתי לבכות. כל כך אהבתי אותה ברגע זה, את
אלינה... "אני אוהבת אותך", היא אמרה לי, ועזרה לי לקום על
רגליי.
"בוא, סטארדסט", היא חייכה אליי, "אני מכירה מקום ממש יפה. אני
רוצה להראות לך אותו".

היא לקחה אותי דרך היערות והאגמים היפים, אוחזת בידי, מובילה
אותי. אז טיפסנו על ההרים. ולבסוף, עייפים ומרוטים, הגענו
לפסגה. "איזה מקום יפה", נאנחתי. "נכון? כל העולם לרגלינו..."
"כן..." התענגתי על המחשבה. "והוא יהיה עוד יותר לרגלינו
עכשיו", היא אמרה בקול שבור, וקפצה. יותר לא ראיתי אותה עוד.
פתאום הבנתי שאיבדתי את היקר לי מכל, את אלינה...
נפלתי על האדמה ובכיתי כמו משוגע. איך יכלתי לתת לעצמי לאבד
אותה?
ומאז אני לא זוכר כלום. כנראה שנרדמתי. רק שחלמתי חלום מוזר.
אלינה הייתה בו, והיא נראתה אחרת. יפה יותר, מלאכית, אפילו
ברקע הלבן שמסביבה. היא ליטפה את פניי וחייכה אליי. "ברוך הבא,
סטארדסט". "מי אני? איפה אני? מה אני עושה פה?" "אני אלינה,
סטארדסט. ואתה קפצת מהצוק אחרי שאני קפצתי ממנו. הגשמנו את
ייעודנו. אנחנו מתים עכשיו. אנחנו יכולים ללכת לאן שרק נרצה".
חייכתי. נתתי לה ללטף אותי...
מאז אני לא זוכר כלום.