ירדן תמיד הצטיירה עבור כולם בתור בחורה שמחה. לפחות כך היא
חשבה. היא תמיד הייתה הילדה הטובה, אחת שתמיד הכל הלך לה
מצויין בלי בעיות, הכל הוגש לה על מגש של כסף.
"ירדן לא תוכל לפגוע אפילו בזבוב." אימה נהגה לומר.
אבל בפנים, בתוך תוכה, ירדן ידעה שיש בה צד פראי...צד לא
מרוסן, משהו שבוער בתוכה ומתחנן לצאת. אבל ירדן פחדה. היא פחדה
שכל מה שבוער בתוכה ייצא החוצה וישרוף את כל נשמות חבריה, את
נשמת אימה, שאהבה אותה כל כך. אבל היא הכי פחדה שזה ישרוף את
התדמית שלה. היא אהבה להיות ילדה טובה. לא מסתבכת, וגם אם כן
תמיד יוצאת מזה בשלום, כי ירדן ילדה טובה. היא לא תעשה שום דבר
בכוונה. היא לא מסוגלת לפגוע אפילו בזבוב.
אבל בסוף הלהבות פרצו, הכל יצא החוצה. הצד בירדן שהתחבא כ"כ
הרבה זמן סוף סוף השתחרר מכלא נשמתה. ירדן אפילו לא הרגישה.
בעצם היא הרגישה, אבל לא כמו שהיא ציפתה שהיא תרגיש.
חבל, שהיא לא הרגישה. אולי זה היה עושה לה טוב. אולי לא.
ליובל, זה בטח לא עשה טוב.
יובל היה ה"נשמה התאומה" של ירדן. כך לפחות היא קראה לזה.
חברים הכי טובים. לא ידידים. זה היה יותר מזה.
אולי בגלל זה, יובל היה גם הראשון להיפגע מהלהבות. הוא התקרב
יותר מדי. הוא דחף יותר מדי. הוא הלחיץ. הוא אמר לה להשתחרר,
להשתגע, להתפרע. לעשות מה שבראש שלה.
אבל הוא לא ידע שהלהבות האלה יהרגו אותו.

אחרי ההתפרצות של ירדן, אתם יכולים לקרוא לזה גם התקף, מצאו
אותם ביחד בחדר שלה.
יובל שכב על המיטה, עם כדור אחד בחזה, טובע בדם. שבור לב, תרתי
משמע.
ירדן ישבה על הכורסא שלה, חיבקה את הדובי שלה, שלולי.
דמעות שנראו כמו קריסטל, זלגו על פרצופה התמים והמבוהל.

ירדן עכשיו בת 20, לומדת פסיכולוגיה.
הרי ירדן ילדה טובה, היא לא תשב בכלא. יובל התאבד, כך היא
טענה.כמובן שהשופט האמין. הרי ירדן ילדה טובה, היא לא מסוגלת
לפגוע אפילו בזבוב.
היא עדיין בערה מבפנים, אבל היא הסתירה. רק היא ידעה את סוד
הלהבות. היא לא הרשתה ללהבות לפרוץ שוב, לא רצתה שיגלו.

יום אחד ירדן הלכה לבקר את יובל, הנשמה התאומה שלה בקבר.
היא לא הייתה בהלוויה, אז היא החליטה לבוא .
אנשים שהכירו אותה הסתכלו עליה בעודה היא פסעה בדשא שמוביל אל
בית הקברות. אחד הזקנים שהכיר אותה אמר לאישתו:
"זאת ירדן! איזו מלאך...לא מסוגלת לפגוע אפילו בזבוב.."

כשהגיעה לקבר,היא נדהמה לראות מה שהיה כתוב על המצבה:

"הזבוב".