פעם היה זבר (זכר של זברה) שקראו לו פרדיננד. פרדיננד היה זבר
מאוד מיוחד מפני שהוא ידע לשיר כמו שאף חיה לא ידעה. בכל ערב
פרדיננד היה שר לכל הזברים והזברות בקול הטנור המהפנט שלו.
וכשהוא היה מסיים לשיר הם היו עומדים דוממים למשך שעה נוספת
מהפלא שבקולו. כל הזברים והזברות היו מאוהבים בפרדיננד ורצו
להנשא לו. בכל ערב כשהזברים והזברות היו מקשיבים לפרדיננד היה
בא נחליאלי אחד עם נוצה אחת כחולה והיה מקשיב לפרדיננד. ומכל
הזברות והזברים שהעריצו את פרדיננד וסגדו לו, הוא חמד דווקא
בנחליאלי הקטן ששמו היה לוץ. ערב אחד עזר פרדיננד אומץ וניגש
לדבר עם לוץ לאחר ההופעה היומית, אבל לוץ ברח מהזבר המזמר ברגע
שראה אותו, מפני שהוא חשב שפרדיננד בא לנזוף בו על כך שהוא
מקשיב לשירתו הזברית כשהוא בכלל נחליאלי. פרדיננד אמנם התאכזב,
אך הוא החליט לחזור שוב בערב הבא, ושוב לוץ ברח. וכך גם בערב
הבא ובערב הבא הבא ובערב הבא הבא הבא. בערב שאחרי הערב הבא הבא
הבא פרדיננד כבר היה ממש עצוב, ובשירתו בערב הוא נתן את כל
הצער שלו והיא הייתה יפה ומרגשת מתמיד. בסוף ההופעה החליט
פרדיננד לנסות בפעם האחרונה את מזלו. כשהוא ניגש ללוץ, לוץ עמד
דומם מפני שהיה כל כך מהופנט מן השירה. כשהוא שם לב לפרדיננד
עומד מולו הוא רצה לברוח, אז פרדיננד בלע אותו כדי שהוא לא
יברח... נוצה כחולה אחת נשארה על הדשא. |