את הסימנים שאני שונה מאחרים קלטתי לראשונה כשהתחלתי לשחק עם
ילדים אחרים מהשכונה. שיחקנו בגינה כשפתאום הופיעו מהבית השכן
שני ילדים גדולים בני תשע או עשר, וספק בכוח ספק בצחוק הורידו
לי את המכנסיים. הם הביטו במערומי ופרצו בצהלה: "זה נכון, באמת
חסרה לו חתיכה!".
לא סיפרתי להורי על החוויה, לא יכולתי, מפני שחלקי הגוף שבין
הבטן והירך בעיקר אלו שבחלק הקדמי - לא היו נושא לשיחה.
מאז, חייתי בין שני העולמות - עם האבר המשופץ שלי הסתדרתי לא
רע, אבל סיפורו של ישו גרם לי הרבה אי נוחות. פרצופו המיוסר עם
עיני העגל, שהביטו בי מכל כנסייה וכיכר, לא תרמו לביטחון העצמי
שלי.
הספר "סיפורים הונגרים", מתאר תקופה במבט שונה מהמקובל על חיי
היהודים בהונגריה בשנים שלפני ובזמן מלחמת עולם השנייה
ואחריה.

באותה תקופה גרנו בשולי העיר העתיקה. זאת הייתה סביבה שקטה
ורדומה. רחוב עם מדרכות מרוצפות "אבני חתול" מעוגלות ובמרכז
דרך לא סלולה שבקיץ מעלה אבק ולעת גשם הופכת לבוץ טובעני.
בתים ישנים בני קומה או שתים. היה זה מקום מגורים למעמד
הבינוני הנמוך ולפועלים בעלי הכנסה טובה יחסית. בקומות הקרקע,
בהן הדירות קטנות ועלובות - בנות חדר ומטבח ולפעמים רק חדר גרו
הפועלים. המבוססים יותר גרו בקומות מעל.
הרחוב, שקט וישנוני התעורר משלוותו המאובקת רק כשעברו בו עגלות
רתומות לסוסים. בשעות מסוימות נשמעו הרעשים הקבועים - צלילו
החלוד של פעמון עגלת האשפה נשמע שלוש פעמים בשבוע בשעות הבוקר,
קורא לדיירים להוציא את ארגזי האשפה ולרוקנם בעגלה.
כיוון שהחיים היו מאוד מסודרים, והמעמדות מוגדרים וברורים, גם
בתחום פינוי הזבל התפקידים היו ברורים ומוגדרים. הראשון והחשוב
מכולם היה הסוס - בהמה גדולה ומטופחת עם רתמות מצוחצחות,
מקושטות באבזמי נחושת ממורקים. יצור מאושר הפתור מדאגות שכר
דירה ופרנסת המשפחה. עבודתו קלה - ללכת כמה צעדים ולעצור,
לזקוף אוזניים , לגרש את הזבובים בזנב ולמשמע המילה "דיו"
להזיז את אבריו המגושמים ולגרור את עגלת הזבל עד לעצירה הבאה.
העובדה שבתום שירותו הציבורי - בניגוד לשני עמיתיו ההולכים על
שתיים - לא יוציאו אותו לפנסיה אלא יפשטו את עורו - לא הדאיגה
אותו במיוחד - או שלא היה מודע לכך, או שהשלים עם המצב.
בינינו אני לא יודע מה עדיף, ללכת עם בטן מלאה למרעה גן העדן
לסוסים או לדעוך בעוני מנוון מהפנסיה העירונית של אוספי הזבל.

השני בחשיבותו לאחר הסוס היה העגלון. איש בעל שפם אדיר, כובע
מצחייה וסינר גדול עשוי מעור- אולי מהעור של הסוס הקודם. יושב
לו זקוף על דוכן עגלת הזבל, וחוזר בחשיבות רבה ובעיתוי מושלם
על המילים: " דיו " ו"הוייסה". מנהל שיחות חולין עם הנשים
האחראיות על הזבל, כמובן שזה היה תפקידן - מעולם לא ראיתי גבר
מרוקן זבל.
הנחות ביותר בהיררכית הזבל היה איש הפעמון. ברנש דל בשר, שריח
רקב נדף ממנו. לא היה לו כובע ולא סינר מעור, סתם יצור עלוב
שמצלצל בפתחי הבתים בפעמונו החלוד ומעמיס את הפסולת של אחרים.
גורף את הזבל בעגלה ומפנה מקום לערמה הבאה.
תנועה נוספת ברחוב שלנו הייתה תנועת עגלות האיכרים שבאו לשוק.

השוק התקיים לא רחוק ממקום מגורנו פעמיים בשבוע. העגלות היו
טעונות מוצרי חקלאות ועצי הסקה.
מכוניות לא עברו ברחוב. לא שלא היו מכוניות בעיר, אפילו
אוטובוסים היו- שלושה אוטובוסים נסעו לפרברים בכל שעה שלמה,
אולם לרחובנו לא נכנסו בנסיעה.
פעם משהו במעלה הרחוב שבר את הרגל, והאמבולנס שבא לקחת אותו
גרם להתקהלות ולהתרגשות גדולה.  איני יודע האם זה היה בגלל
המכונית או כגלל המסכן שהחליק.
בכל אופן היה זה אירוע יוצא דופן, כי אפילו כשבית החרושת
למטאטאים של הולצמן, בקצה הרחוב, עלה בלהבות מכונת הכיבוי עצרה
ברחוב הניצב, ואילו אלינו הגיעה רק עגלת הכיבוי רתומה לסוסים.
גם אז התרוצצו המון אנשים ונפנפו בידיים , אבל לנו לא נתנו
לצאת לרחוב. צפינו במחזה מחלון הדירה.
ממש מאחורינו במקביל לרחוב, זרם הדנובה הקטנה - שלוחה של
הדנובה הגדולה. ספק נחל ספק נהר. מקום שאסרו עלי ללכת משתי
סיבות  אחת- אימא, שלא ידעה לשחות פחדה מכל משטחי מים יותר
גדולים מאמבטיה, והסיבה השנייה, המעון לחסרי דיור שכן ליד
הנחל.  מבנה מאורך מוזנח בעל שתי קומות וכוכים עלובים ששמשו
מגורים להמון ילדים מלוכלכים נפולי פנים וברנשים עלובי לבוש
שמחוסר מקום וצפיפות הכלובים ,רוב חייהם התנהלו על סוללת העפר
,שהפרידה בינם ובין הנחל. למרות הקרבה לא היה שום קשר בינינו.
הם חיו בטריטוריה שלהם ולפעמים, כשפלשו לרחוב שלנו, היינו
בורחים מהם כל עוד נפשנו.
יתר האתרים האטרקטיביים  בשכונה, שלוש כנסיות ובית הבושת
העירוני. מבני הכנסיות הטילו את צלם על הבתים הקטנים שריח
הקטורת ועשן נרות עמד בפתחם.
לעומת בית התמחוי שהיה בשולי השכונה  בית הבושת שכן במקום
מהוגן למדי. וגרם לא מעט סיבוכים. המבנה שכן בסמטה צרה- לא
רחוק מאחת הכנסיות- וכל בתיו שימשו לנערות שעסקו במקצוע. המוסד
היה חוקי וכשר למהדרין , בפיקוח המשטרה ומשרד הבריאות. למה
ומתי תקעו אותו דווקא בסמטה הזאת איש לא זכר ולא ידע. האמת
שהוא לא כל כך הפריע לחיי היום יום. תנועת הלקוחות החלה עם רדת
הלילה, ותושבי העיר שנזקקו לשירותיו העדיפו ללכת אליו בחסות
החשיכה.
הבעיה העיקרית של תושבי השכונה הייתה איך למנוע מהילדים
להסתובב בסמטה ולשחק בה. כנראה בעצה אחת של הורי השכונה  -
נאסר עלינו להיכנס לסמטה תחת האזהרה: "יש שם ילד שחולה במחלת
השעלת" - מחלה מאוד מסוכנת ומדבקת. לכן, בעוברינו ליד הסמטה
סתמנו את האף, עצרנו את הנשימה ומאוד מיהרנו, כדי לא להידבק
במחלה.
קצת יותר מאוחר הסברו לי שהמחלה בה נדבקים בסמטת "קדר" לא
עוברת דרך הנשימה דווקא.
בהמשך לימודי "אנטומיה והתבגרות", נעזרתי גם בבת דודתי, ממנה
למדתי הרבה וגם הרחבתי את ידיעותיי בנושא תוך כדי התבוננות
מעמיקה בחמוקיה השופעים של העוזרת מבעד לחור המנעול. בה מצאתי
יותר עניין ממה שהציעה לי בת דודתי הצנומה והשטוחה. בנושאים
אלה התפתחתי בקצב משביע רצון בעזרת מראות ותחושות, רק את
העניין המסחרי לא כל כך הבנתי. לא הבנתי מה מוכרים ומה קונים
בסמטה, ולפי הלהיטות של בת דודתי , לא ידעתי מי משלם למי. אבל
הייתי רק בן שבע והיה עלי ללמוד עוד הרבה בהלכות החיים.

את העיוות החברתית והאבסורד החינוכי התחלתי להרגיש במלאו
כשהתחלתי ללכת לבית הספר... כמו כל ילד יהודי בעירנו רשמו אותי
לבית הספר היהודי של הקהילה. בית ספר עממי של שש כיתות. ארבע
כיתות לתלמידים רגילים ושתים לנכשלים. ומי היו הנכשלים?
תלמידים שהוריהם לא יכלו לשלם את מסי הקהילה או לא יכלו לממן
את שכר הלימוד בבתי ספר התיכוניים שקלטו את התלמידים ה"טובים
".
כל הקיץ חיכיתי ליום פתיחת הלימודים. ערב לפני כן שיפשפו לי
האוזניים והצוואר. בבוקר סורקתי בהקפדה וצוחצחו נעלי.
עם ילקוט קרטון על הגב,הרבה התרגשות וקצת פחד בלב, אימא הובילה
אותי לבית הספר לכיתה  א.
תוך שנה הצליחו המחנכים הנאורים להרוס את הרצון שלי ללמוד, תוך
שנתיים הצליחו להשניא עלי את בית הספר היהודי. בכיתה השלישית
והרביעית גרמו לי סיוטים שנשארו צמודים אלי לתמיד.
הדודה הרמינה רווקה זקנה ומכוערת, קיבלה את התלמידים בפתח
הכיתה ליטפה ראשים, התחבקה  והתנשקה עם האימהות. אפילו אימא
שלי זכתה ללחיצת ידיים. היינו כשלושים יהודים קטנים שנת יצור
1925 . אחרי קבלת פנים ונאום קצר של איש חשוב אחד, נשארנו רק
אנחנו והמורה. וכצד ראשון במסלול החינוכי נקבעו מקומות הישיבה.
משימה לא קלה כי לפי כלל ברזל של הדודה הרמינה, סדר הישיבה
צריך להיות לפי המעמד החברתי ושיעור ההכנסה, דבר שלא תמיד עלה
בקנה אחד. מעמדם של בעלי המקצועות החופשיים היה גבוה מזה של
הסוחרים. לעומת זאת עבור הסוחרים דמות המורה הייתה חשובה
ומכובדת, והם ביטאו את הערכתם בהענקת מתנות קטנות בחגים ובכל
הזדמנות אחרת.
שלא לא לדבר אל הנחות מובטחות בבתי המסחר שלהם. כל אלה נלקחו
בחשבון בעת קביעת סדר הישיבה. מה שסיבך באמת את העניינים היה
הגובה של התלמידים. אי אפשר היה להושיב את הילדים הנמוכים
בספסלים האחוריים, כי הגבוהים הסתירו וכדי לשמור על הצדק
החברתי סידרו את הספסלים לרוחב הכיתה. הספסלים האחוריים נותרו
ריקים לעת עתה. קראו להם ספסלי החמורים, מקום מושבם של הילדים
הרעים שמשום מה לאורך כל התקופה החינוכית שלי בבית הספר היהודי
תמיד חבשו אותם ילדים מ"עניי הקהילה".
ואני, איך אני השתלבתי בכל זה? בכיתה א' הייתי באמת ילד טוב,
ערני, מתעניין, הרמתי את היד בכל הזדמנות שהרמינה שאלה "נו
ילדים מי יכול להגיד ?" אבל היא, רק לעתים רחוקות מאוד נתנה לי
לפתוח את הפה. בסוף השנה ידעתי לקרוא ספר, אבל היה לי כתב
מכוער והמחברות שלי היו מלוכלכות .
חוק "הרמינה", לא פסח גם עלי.  בתעודת סיום כיתה אלף נקבע
סופית  מקומי ומעמדי בבית הספר היהודי העממי. הילדים הטובים
קיבלו  "מצוין" בכל המקצעות , בתעודה משותפת שמם הופיע באותיות
עבות. אני שקבלתי רק טוב בכתיבה ובסדר וניקיון, לא הייתי בין
המצטיינים.
הורי לא הופתעו במיוחד. הם הכירו את השיטה. היה להם ניסיון עם
אחי הגדול. הם ידעו שילדם הקטן והפיקח לא ישנה סדרי עולם.
לפחות לא בבית הספר של היהודים בעיר.
כך היה גם בכיתה ב', ובכיתה ג'  וד', המצב רק החמיר עד שהפך
לסיוט. המורים לא אהבו  אותי. הייתי ילד חצוף ופיקח מדי
בהשוואה למעמדנו הכלכלי. הם גם לא אהבו את המחברות המקושקשות
שלי.
הורי הגיבו בהתאם לשיטות החינוך המקובלות של אז - סטירות
נמרצות על כל ביצוע כושל או הערה במחברת בתחום הכתיבה. במשך
שעות ישבתי והעתקתי פעם אחרי פעם את השיעורים כשאני נאבק
נואשות עם העיפרון שמטייל חופשי בין השורות ועם אימא זועפת
ונושפת לי בעורף ומדרבנת אותי בחוסר סבלנות.  בסוף התחלתי לשקר
שאין לי שיעורים בכתיבה.
אחרי בית הספר העממי תמו בעיות הכתיבה, למעשה לא עשיתי שיעורים
בכלל פרט לתרגילי חשבון. וכך, על חשבון המצפון, הקטנתי את שעות
הנדנודים בבית והגדלתי את שעות המשחק בחוץ.
הכל היה טוב ויפה עד רדת הערב, כשהחלו להתגנב מחשבות על מחר.
אחרי שנכנסתי למיטה עשיתי את הדבר שכל ילד הגיוני היה עושה
במצבי. כיסיתי את הראש בשמיכה והתפללתי: שהמורה יהיה חולה,
שאני אהיה חולה, שיקרה משהו!
בבוקר המחרת כשקמתי ונוכחתי שאני בריא אין לי חום, הגרון לא
כואב ואין לי ברירה אלא ללכת לבית הספר הארור, הפעלתי את
תוכנית מספר שתים - אף היא תפילה: "אלוהים, שעשה נסים
לאבותינו, עשה עוד נס אחד קטן , עשה ששיעורי הבית יהיו במחברת
שלי. ואני , אני אהיה בסדר - אעשה את כל שיעורי הבית בעתיד ולא
אגלה לאף אחד את הסידור בינינו". ברוב ייאושי אפילו פזלתי לפסל
שעמד לפני כנסיית הכרמליטים, כי שמעתי מהילדים בשכונה
שהאוריגינל עשה בעבר דברים יותר מסובכים מלארגן שיעורי בית
במחברת של ילד קטן ומיסכן.
כמובן, תפילותיי לא נענו כי לאלוהים הטוב היו עיסוקים אחרים
באותה תקופה. ובכלל הוא התחיל לזלזל בעמו הנבחר.
המעבר לבית הספר העירוני העל יסודי. פתר את סכסוכי עם ההורים
בבת אחת. עדיין המשכתי להתמיד בחוסר ההתאמצות אך הייתי תלמיד
מעל הממוצע.
עדיין נותרו בעיות, אך עם השנים שיטות החינוך של ההורים השתנו.
יתכן שאחת הסיבות היא ההשלמה עם הירידה במעמד החברתי ומציאת
עבודה קבועה בבית חרושת לטקסטיל.
ההכנסה הייתה צנועה, אבל כל שבוע הייתה משכורת. אולי גם חלחלה
ההכרה שאי אפשר להשתמש בילד מגודל כשק אגרוף כתוצאה מבעיות שלא
תלויות בו.
סיבה נוספת הייתה האנטישמיות הגוברת. ללא הריפוד המטשטש של
המעמד והכסף היינו יותר חשופים לתמורות.
מול העולם העוין התכנסנו בבונקר המשפחתי.