יום ראשון בבוקר, השעון מצלצל בשש ורבע. נותן עשר דקות
לנודניק, קם ומתארגן. שבע ושמונה דקות מפתח בדלת  הרכב: דלת
נפתחת, אני כורע, מתכופף, מסתובב, מתיישב, מסתכל הצידה, משפשף
עיניים, מסתכל שוב: במושב הנוסע יש צבי. לא צבי כמו שם של
בנאדם, אין לי אף חבר בשם כזה - ואפילו לא צבי מהדואר (כפי
שעתיד להתברר אחר כך): צבי אורגינל, מאלה שרואים בנשיונל
ג'אוגרפיק. צבי אמיתי, קרניים אמיתיות, בנדנה אדומה עם ההדפס
"make love not war" על הראש וסיגריה שמוטה בזוית הפה: שני
טלפיים תחתונים זרוקים ברישול עד ולתוך התא כפפות, השניים
העליונים - אחד מחוץ לחלון והשני מקרב את הסיגריה לפה.  
"אל תעשן לי באוטו"
"אל תהיה כבד, בנאדם, החלון פתוח"
"זרוק, זרוק ת'סיגריה. לא יכול לסבול עשן סיגריות על הבוקר"
פותח את החלון וזורק.
"תגיד בוקר טוב, משהו - מה אתה נכנס לאוטו כולך עם פרצופים?"
"בוא ניסגר על משהו: אנחנו מכירים? מה אתה עושה בתוך האוטו
שלי?"
"נח"
"נח? מי אתה בכלל?"
במקום לענות צבי מתכופף ושולף מתחת למושב ברושור. "קח, תקרא"
?
"תקרא, נדבר אח"כ"
"הצבי הוא סוג של יונק מפריס פרסה ומקרין המשתייך לתת-המשפחה
Antilopinea מסוג הפריים. הסוג Gazella במובנו הצר מתייחס
לכשנים עשר מינים. הצבאים למיניהם חיים בד"כ על פני מישורים
פתוחים, מהם מהצחיחים בעולם. בעבר היה נפוץ מאוד בארץ ישראל
וסוריה אך ציד נרחב כמעט והכחידו"
"אני גאזל "Dama", תסתכל, הנה אני כאן למטה.
"תשמע, זה ממש יפה שאתה צבי והכל אבל יש לי לימודים
באוניברסיטה ואני חייב לנסוע. עדיף שתלך"
"אתה יכול להשתמש בעשרים אחוז החיסורים שמגיעים לך. אתה לא
מפסיד אף הרצאה. תראה מה נהיה ממך, תלמידת תיכון שקדנית
ומפוחדת. אחיך הולך לחודש מילואים ומשלים חומר, אתה לא יכול
להפסיד יום אחד? תסלח לי, אתה מתנהג כמו סמרטוט"
"למה שאפסיד לימודים?" "מה, כבר תכננת משהו בשבילי?"
"כן"
"רוצה לשתף?"
"טיול"
"טיול?"
"כן, טיול. לצפון" "תתניע וסע, גבר, המרחבים הפתוחים הפראיים
מצפים לך"
כוסאומו האוניברסיטה. החיים האמיתיים זה מה שחשוב, לא? יש לי
צ'אנס לטייל קצת, למה לא? וחוץ מזה במבוא האנגלי II אני מצטיין
וגם "קלאסיקות בפנטזיה" זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו.
"אל תתלבט הרבה. עדיף לחיות מלחשוב. אפילו מלכתוב. תשאל את
המינגוויי, או את זורבה שכל כך הערצת לפני שהפכת לרכיכה אקדמית
טיפוסית"
"אחותך רכיכה אקדמית. אני עדיין אפרק בזירה כל מי שאני רוצה"
"סע, אין לנו כל היום".
נסענו, הוא עישן ושתק קצת, עד צומת גולני בערך.
"אז אנחנו כבר יודעים שדת זה לא זה. אנחנו יודעים את זה,
נכון?"
"מי זה 'אנחנו'?" "ודת זה לא הפיתרון, אתה צודק".
"אוקיי, רק רציתי להיות בטוח".
והמשיך לשתוק.
קצת לפני ראש פינה הוא צעק פתאום "תעצור תעצור". נבהלתי כל כך
עד שנתתי כזאת חראקה שהרכב מאחורי כמעט נכנס בי.
"אתה נורמלי? כמעט עשינו תאונה בגללך"
"שכחתי שנגמרו לי הסיגריות. חכה רגע" ואשכרה דילג לקיוסק וקנה
סיגריות. המוכר לא התבלבל לרגע, אפילו ליטף לו את הקרן וצחק,
ראיתי במראה.
חוזר מבסוט כולו. הייתי קצת בשוק, מרגיש כמו אליס.
"תפסיק להיות מטומטם, מה, זה מרגיש לך כמו ספר ילדים? אתה
מגעיל אותי" "מקווה שזה לא יישמע כל כך פאתטי כשתכתוב על זה"
"תתחיל לדבר נורמלי". "המוכר הזה בכלל לא היה מופתע מזה שצבי
בא לקנות סיגריות, זה נראה קצת מוזר, זה הכל"
"חושב שכולם מאותגרי דיעה-קדומה כמוך?" "חוץ מזה הוא הרג איזה
בן דוד רחוק שלי פעם במסע ציד ומרגיש אשם"
מלמלתי לעצמי "מעניין מה עוד יקרה היום". לא נראה לי שהוא שמע
את זה, אבל הוא ציחקק בכל זאת.
נסענו. בתוך קרית שמונה הוא התחבא כולו "שלא יראה אותו איזה
שוטר אדיוט אנטי-צביי". זה היה תורי לצחוק עליו "מי הרכיכה
עכשיו, 'גאזל'?"
"אם היו הורגים תשעים וחמישה אחוז מהמשפחה שלך לא היית כל כך
זחוח, טיפש". באמת התביישתי קצת בעצמי.
ליד האריה של טרומפלדור:
"ואתה יודע שאנרכיה היא לא פיתרון מעשי. אתה גם קצת שמרן מידי
וגם באמת מכיר בזה שאין בזה כדי לתעל את המיטב שבאנושות
לכיוונים חיוביים"
"אנרכיה היא לא פיתרון, אבל מיסוד-היתר הזה חונק כל אפשרות
לנון-קונפורמיזם. איך אפשר לפתח כיוון מחשבה עצמאי כשאתה מכוון
על ידי ממסד רב-זרועות לגדול בדיוק בנתיב הרצוי לו?"  
"זו סוגייה נכבדת אבל תסכים איתי שמיסוד, סוג מסוים של מיסוד,
הוא מחוייב המציאות"
"מסכים"
"נמשיך". המשכנו, כבר לא זוכר לאן. הכל היה צוקים ומים וירוק
מסביב, תחילת מרץ.
"התאגדות סביב מטרות לאומיות משותפות - מה דעתך על זה?"
"במאה ה19 היה לזה צליל הרבה יותר רומנטי. היום זה נשמע קצת
פאסה"
"אתה נותן למזדיינים ה'פוסט-מודרניסטיים' לכרסם את ההגיון
הבריא שלך, זה מה שאתה עושה".
"אתה יודע יותר ממה שנראה ממבט ראשון, גאזלוניצ'קו"
"זה כי למדתי להקשיב לאנשים מסביבי, לא רק לחפש נקודות חולשה
בהגיון שלהם"
"משפט חזק. מודה"
"אבל לאיפה נעלם היסוד הפראי מהחיים שלנו, גאזל?" אני מרגיש
מסורס" "תראה כמה פעם היה לעשות, תראה מה נשאר מזה עכשיו -
פוליטיקה וענייניי-נשים"
"שנינו יודעים שהפמיניסטיות משקרות, מאותם טעמים של
ה'פוסט-מודרניסטיים'. אף אחד לא יכול לעשות אותך פחות פראי ממה
שאתה. ומי מונע ממך לצאת ולכבוש מרחבים? כנראה שלא זה באמת מה
שחסר לך"
"זה גם חסר לי, זה חסר לי מאוד"
"זה יבוא. אבל משהו אחר מפריע לך, דבר איתי"
"לא בטוח שאתה יכול להבין"
"שתוק, אדיוט. דבר"
"נשים. יש לי בעיה חמורה בתחום הזה"
"למה בעיה? אתה לא מצליח לזיין?"
"דוקא כן, מדי פעם, לא כמה הייתי רוצה - אבל זה לא זה"
"אם זה לא זה. מה כן?"
"תראה, אני מרגיש קצת מטומטם, אבל עד לפני כמה שנים באמת
האמנתי שיש דבר כזה"
"ולמה עכשיו אתה חושב שאין?"
"כי אין, זה הכל מרגיש שקרי ומלאכותי וצבוע"
"תקשיב, גבר" (לקח שאיפה עמוקה):
והתחיל לשיר, בקול בריטון מושלם:
"אבל אתה יודע, עמוק בפנים
מה נשים רוצות.
אתה יודע גם איך למה ואיך הן רוצות את זה.
אתה אפילו די בטוח שאתה רוצה את אותו דבר
זה רק הפחד שמשתק אותך.
אתה מפחד להעיז. ללכת עד הסוף. אתה מבוהל מלהתחייב, לאישה או
לרעיון או לצורת חיים. אתה בבריחה ארוכה מהתמודדות אמיתית עם
האני הפנימי שלך. אתה פאסיווי, אתה מחכה שמישהו יפתור לך את
הבעיות.
זה לא הולך
ואם תרשה לי להוסיף, אני חושב שאתה חושב יותר מדי.
תרגיש.
"אני מרגיש בלי סוף. אל תצמצם את הדיון ותעשה ממנו סדנת
ניו-אייג'. אתה מדבר כמו צבי זן בודהיזם או איזה נזיר חיגר
שהולך למכור המון ספרים"
"אוקיי, אולי זה בולשיט מה שאמרתי עכשיו אבל אתה ישר הבנת את
זה. זה אומר שאתה לא אבוד"
וצחקק שוב. לא יודע אם שמעתם פעם צבי מצחקק אבל זה מוזר
לגמרי.
"אני יודע שדברים לא נכונים, אם זה באמת ככה, ישר כשאני שומע
אותם. אבל אני יודע רק מה לא נכון, כל החיים שלי. מה כן
נכון?"
"אתה רוצה את הנצח, בינינו, נכון?"
"כן"
"ואת העולם הזה גם?"
"כן"
"ותהילה ספרותית?"
"כן"
"ונשים מדהימות. אולי אישה אחת מדהימה?"
"כן לראשון, אולי לשני, צריך לראות"
"וילדים?"
"כאן אני לא יכול להיות כל כך החלטי. זאת אומרת אני כן רוצה
אבל זה מפחיד לי ת'צורה"
"אל תזיין לי במח או שאני אגיד לך ש א-נ-י  ר-ו-א-ה  א-נ-ש-י-ם
מ-ת-י-ם. אתה רוצה ילדים קטנים לרוץ אחריהם ולשגע אותם ולראות
אותם גדלים או שאתה רוצה להיות כל החיים שלך ככה, כמעט-עושה את
הדברים?"
"בעיקרון כן אבל.."
"בחיי שתיכף אני נוגח בך. כן או לא?"
"כן"
"לך על זה".
"הא?"
"לך על זה".
"מה, זאת בדיחה? חושב שזה כל כך פשוט?"
במקום לענות הוא כוסס את הפרסה שלו או משהו.
"מצאת זמן לשתוק"
"מצוין. תחשוב כמה הזדמנויות חד פעמיות יש לך, במשך חיים
שלמים, להגשים את החלומות שלך"
"כמה?"
"מאות"
"אל תתלבט, אני אומר: תעשה מה שאתה מאמין ורוב הסיכויים שזה
יהיה נכון. לא יהיה נכון? אף אחד לא יאשים דפוק שמשוחח עם
צבאים"
"ועכשיו תעצור לי בצד, כאן אני יורד"
"אתה בטוח? אין כאן כלום"
"אני צבי, שכחת? נבראתי בשביל זה 'חלקם מהצחיחים בעולם' זוכר?"
"אנחנו לא צריכים הרבה כדי לשרוד, מה שהטבע לא מציע לנו במקום
אחד אנחנו הולכים לחפש במקום אחר"
"וואלה"
"זה כל מה שיש לך להגיד? במקום להודות לי שהצלתי את החיים
שלך?"
"זה קצת פתאומי...אני צריך לחשוב על זה"
"אל תחשוב. תעבוד ותכתוב ותזיין ותבלה ותהיה טוב, וזהו"
ונעלם.
הכנסתי לראשון, כאילו ניעור מחלום - אבל לא ממש, היה חמש אחר
הצהריים ואני הייתי ברמה איפשהו. צריך לחזור הביתה.
מה לעזאזל זה היה?
דפיקת-פרסות על הדלת שלי. והוא, בפרצוף מחייך
"תוריד לי ת'בנדנה המצ'וקמקת הזאת, אף צביה לא תלך איתי ככה.
הן מעדיפות אותנו טבעיים"
"ותדליק לי סגריה"
"איזה פקח עוד יראה אותך ויתעלף"
"על זרג הצבי, כמו שאומרים. ואל תיראה כל כך מהורהר. אמרתי לך
להיות מבסוט. שים דיסק שאתה אוהב ותרקוד באוטו, שיזדיינו כולם"

וממש לפני שהוא נעלם
"גם כן תלמה ולואיז, הא?" הצדיע עם הפרסה השמאלית ונעלם באיזה
ואדי, עדיין עם הסגריה בפה.
שמתי את "חלום מתוק" ושרתי כמו משוגע, מהלב.
בדרך חזרה, באיזור צומת מחניים, ראיתי סוס עוצר טרמפים. חשבתי
להמשיך - אוטו קטן, אתם יודעים -  אבל רק כשהייתי קרוב ממש
ראיתי שהוא מחזיק שלט "אתה יודע מה צבי היה חושב עליך". עצרתי.
הוא אמנם היה צריך למקום קצת רחוק מיקנעם אבל היום הזה כבר היה
יום טיול והוא נשמע חברותי: שיהיה. שמתי אותו באיזור גן הנדיב
ונסעתי הביתה, מבסוט.