בזמן האחרון, עירום עושה לי חשק לסגור טלויזיה. בייחוד אם
מדובר בעירום מעוכס למשעי. ותמיד יהיה שם שחום-עור בעל קול
עמוק ונשות-חוטיני מאוד מודעות לגופן, שאישיותן נמחקת.
מקשיבה לשירים ב-אמ.טי.וי. התבגרתי מדי לכל הנוחות המינית
המופקרת? העזות מסוג אחר מושכות אותי באף יותר מבעבר. נעורים -
רדיפה בלתי נלאית אחר הכלום הרענן. והעולם הזה שייך לצעירים
למן התקופה שהכל התחיל לחיות דרך מסכים.
הכל מתועד, אין רגע דל. רק רצון לנוח רגע, לשבת בצד ולהבחין
בקלות המוציאה מן הדעת שבה מתנהלים פני הדברים:
סטריאוטיפים וסתירתם, השלמת מציאות והבנייתה. העיסוק הנורא
באמת על גווניה כבר אינו מעסיק אף אחד יותר. נדמה שלכולם אכפת
רק איך זה נראה, איך זה מרגיש כשזה נראה ואיך נמשיך את זה לכדי
סאגה אינסופית של זוהר האופף כיום גם את בת השכן.
הכי מוזר זה להתיישב מול מסך ולהתחיל לפרק אותו לגורמים: בום
בפריים, משחק גרוע, תאורה מושלמת... אתה מרגיל עצמך למצוא את
הפגמים. זה לא חשוב וזו לא יצירה של מישהו אחר, אתה פשוט
משועמם ורגיל שיבדרו אותך. חיים סינטטיים.
במהירה עוברים לחבב עד טירוף את ז'אנר הסרטים הדוקומנטריים
בארץ. בא הוירטואל ריאליטי ומבזה אותך עד כדי פרומואים של שרון
אילון כסלבריטי ושל סטיב שיצא גבר כי הוא נחמד כשהופכים את
החיים שלו לגיהנום.
פוליטיקאים אוהבים מסך ומדברים על מה שלא בהכרח נשאלו בתוכניות
אקטואליה, שחקנים משתטים ומקבלים הכרה בציבור, ליצני חצר
עומדים דום בתקוה - בכל זאת, דקה של רצינות מצולמת.
החיים בפילטר המצלמה מעמידים אותנו על קו התפר בין מציאות
ובדיה.
עם כל סרט נעורים אמריקאי טיפוסי עוסק בבעיית השטחיות שבין
גברים ונשים עם פואנטה של: "בוא נעשה רגע חושבים ונגלה שיש בנו
גם עומק, אחרת לא יהיה קתרזיס ולא נוכל להכות על חטא", מתחשק
לזרוק את הטלוויזיה דרך החלון ולהתחיל לחיות. |