"והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי"
(ירמיה כ')

"ויהי דבר ה' אל הגברת בלומה גוטליכמן מלודז', רחוב יונה
הנביא ארבעים ושתיים (הכניסה מלמטה, דלת שנייה משמאל),
לאמור."

ביום שלישי בבוקר התחילה הגברת גוטליכמן לשמוע קולות.
דווקא ביום שלישי היא הייתה הכי עסוקה שאפשר, עם כל הבלגאן של
הנסיעה לעיר הגדולה לבקר את הילדים, שישבה לה טוב-טוב על הראש
כבר מתחילת השבוע. הייתה על הרגליים משש לפנות בוקר, לרגע לא
נחה, חוץ מבשביל התה-בלי-סוכר שהיא שותה בשבע וחצי. לתחנה
מרכזית הלכה ברגל, לחסוך מונית על חשבון הבריאות, וכל הדרך
חשבה על מה שיגיד לה המאבטח. קונץ נחמד היא עשתה לו: לקחה את
התמונות של הילדים שלה ופיזרה בתוך התיק, רק הבוקר בדקה פעמיים
שלא נשאר כיס אחד ריק, ודווקא לקחה את התיק הגדול, שיחשוב שהיא
מחביאה שם מי יודע מה. "את מחביאה שם פצצה, גברת?" הוא יתפלא,
אז היא תגיד לו, תבדוק, תבדוק, אם אתה לא מאמין לי. אז הוא
יפתח את התיק בזהירות, וישר הוא ימצא את התמונות שהיא החביאה,
ואז הוא יהיה מוכרח לשאול אותה "מי זה הילדים המקסימים האלה?"
והיא תגיד לו, אתה עוד לא ראית כלום, המזל שיש לך זה שהבאתי
איתי עוד כמה תמונות, ותוציא מהתיק את כל התמונות שלהם ותראה
לו, הנה הם משחקים בחול, הנה  הם במגלשה, הנה הם עוברים בדלת
ונעלמים.

"תזוז עכשיו, גברת, אתה לחסום תור!" אבל ידיה הסתבכו בסגירת
הרוכסנים של התיק שאחזה. בקול בלתי נשמע עוד מלמלה: אתה רואה,
בתוך התיק - אם אתה רק בודק, מיינע קינדער -  מבטאו של המאבטח
והפחד מפוררים את המילים בפיה.
האנשים מאחוריה כעסו. אישה אחת אמרה שהיא נורא ממהרת הבוקר,
וזאת פשוט שערורייה שהיא צריכה לעמוד באותו תור עם אנשים שלא
עושים שום-דבר. המדינה הזאת יכולה להרשות לעצמה לשלם כל-כך
הרבה ביטוח לאומי לקשישים מובטלים רק בזכות אנשים כמוה,
שהולכים לעבוד כל יום, ועכשיו עוד מפריעים לה? האדון שעמד
לפניה מלמל משהו והסתכל לעצמו על הרגליים, ואיזו בחורה צעירה
מאחור צעקה לאישה שתתחיל לדבר יפה, אם אפשר, כי גם לקשישים יש
רגשות. גברת גוטליכמן התכווצה בתוך המעיל. המאבטח נראה מבולבל,
הוא הסתכל על האישה שצעקה ביטוח-לאומי, ביקש ממנה סליחה
והסתובב אל הגברת גוטליכמן. באותו רגע עבר בראש שלה מין זמזום
כזה, שהיא חשבה שהנה היא מתעלפת תיכף, אבל במקום זה היא שמעה
את המאבטח אומר מהר "גברת אתה חוסם כל אנשים מאחורה, נו, קום
לך אל ננווה העיר הגדולה וקרא עליה" והגברת ביטוח-לאומי
הוסיפה "כי עלתה רעתם לפניי!"

גברת גוטליכמן לא הבינה מילה. כשאנשים התחילו לדבר עברית מהר,
היא הייתה מפסיקה להקשיב. זה מצחיק, היא יודעת, כי אם זה היה
קצת יותר לאט, היא בטח הייתה מבינה הכל. אבל ככה עובדות
האוזניים שלה, והגברת גוטליכמן לא מתלוננת. וגם אם היא הייתה
מתלוננת, היה מישהו שיקשיב? כשהיא הגיעה לארץ אחרי המלחמה כבר
לא היה לה מספיק מקום באוזניים בשביל השפה המהירה הזאת, הרי
כמעט לא נשאר שם מקום בכלל. רק כמה מילים היא הצליחה להכניס
פנימה, וגם הן מתבלבלות לה בכל פעם שהיא צריכה לשמוע אותן מהר.


היא אספה את התיק הריק שלה ומיהרה אל הקופות לקנות כרטיס. עוד
רגע והיא הייתה מאחרת את האוטובוס. הוא כבר יצא מהרציף כשהיא
רצה אחריו ודפקה על דלת הזכוכית. "מה, החלטת להידרס היום? כמעט
הרגתי אותך", היא דחפה את הכרטיס לידו, מתנשפת. "יאללה שבי,
שבי כבר" הוא נכנע בכעס, וכשביקשה למלמל תודה, כמה שהילדים שלי
יהיו שמחים, היא שוב שמעה את הקולות, לוחשים עוד ארבעים יום
וננווה נהפכת, וכל המילים התבלבלו לה על הלשון.
היא התיישבה והניחה את התיק על הברכיים ופתחה אותו תא אחרי תא,
אוספת לידיה את האוצרות שהחביאה בתוכו. הילדים שלי - היא
הכריזה באזני הנוסעים שסביבה, כמו קוסם שמציג לראווה את
כובע-הקסמים שלו - מיינע אויצרעס. "מה, כאילו את הסבתא של כל
המיליון ילדים האלה?" הנערה שישבה לידה שאלה אותה, והגברת
גוטליכמן כבר רצתה לספר לה, "אבל למה הם מאחורי סורגים?" היא
המשיכה לשאול, ולפני שגברת גוטליכמן הצליחה לענות אחרי שברגע
הראשון התבלבלה, שוב הדהדו בראשה הקולות, עוד ארבעים יום
וננווה נהפכת. היא הסתובבה אל הנערה אבל היא חזרה לצעוק עברית
מהירה לתוך הטלפון.

הגברת גוטליכמן גלגלה את המילים בתוך הפה כמו כדורים שאסור
לבלוע, ננווה נהפכת היא שמעה ולא הבינה מה זה ננווה, ואת
המילה נהפכת הפכה בתוך הפה שלה, ניסתה להרגיע אותה, להמיס
אותה על הלשון, לפרק אותה לחלקים, כמו שהפכה פעם אפילו את
המילים הנובחות בגרמנית ליידיש איטית ומתנגנת, נהפכת...
נף... נייף... אבל הקולות לא נתנו לה. עוד ועוד נקשה המילה
נהפכת בתוך ראשה, רוח אלוהים מרחפת ה ואחר הרוח רעש פ
דגושה ומתפוצצת ואחר הרעש כ חורכת ומתחככת בגרונה.
והיא חשבה לשאול מישהו מהאנשים, אולי הוא יודע מה זה נהפכת,
אבל כשהסתכלה סביבה לא מצאה מי שיקשיב לה, כולם ישנים.
הייתה מאוד צריכה להגיד את המילים האלה, אם רק ישמע אותה
מישהו, כאילו שאחר-כך יוקל לה מאוד, משום-מה, זה יפתור הכל,
כאילו שאז יהיה אפשר לישון בלילות בשקט, בלי לא-לחשוב יותר על
דברים שאי אפשר לחשוב ---
היא הסתכלה סביבה, אבל איש לא הקשיב.

היא הניחה את ראשה והקשיבה לקולות רועמים בתוכו ומתחננים אליה
עוד ארבעים יום נלחמה להשאיר את עיניה פקוחות אבל בתוכן ראתה
את לודז', בלי שום סיבה, לודז' כמו שהשאירו אותה ביום שעזבו,
ואת האנשים שם כולם עומדים ועיניהם פקוחות והם אינם רואים דבר,
וננווה נהפכת שמעה ועיניה נעצמות ותשכב (רק לרגע, רק להניח
את את הראש על משהו) ותרדם.

כבר מרחוק הרגישה שמשהו לא בסדר, הכל היה שקט מדי. היא התקרבה
בזהירות ונעמדה במרחק מהשלט עליו היה רשום "גן הפרחים". הגן
היה ריק. כל הילדים שלה -
פתאום תקפה אותה חולשה, הכל התבלבל והקולות צעקו לה בתוך הראש
כמו משוגעים. בלי להיזהר, בהליכה מתנדנדת, היא התקרבה לגדר
ונשענה על השער של הגן. הגן היה סגור וריק; הנדנדות ציירו
צללים עומדים על החול. ("רבע מיליונים יהודים," לחש מישהו שנים
רבות מאחוריה, "ואין איש.") הקולות החלו לרתוח בתוך ראשה והיא
ידעה שהם מבקשים לצאת. לרגע חשבה לצעוק אל הרחוב הריק עוד
ארבעים יום וננווה נהפכת!, הרי ממילא אין איש שישמע, אלא שאז
יצאה מתוך הגן אישה נמוכה, כמעט בגובהם של הילדים בגן. עיניה
נצצו במהירות, אבל הילוכה היה איטי.
"הגן סגור היום," נאנחה, "שביתה." אחר-כך הושיטה את ידה דרך
הסורגים, "אני פרחיה, הגננת. תרצי לבוא פנימה?"

בתוך הגן היה קריר. פרחיה מזגה תה, והן התיישבו על כיסאות העץ
הקטנים, שאת פרחיה הגננת תאמו בדיוק, אבל את הגברת גוטליכמן
הפכו לגדולה ומגושמת, כאילו שייכת למקום אחר.
"זאת איננה הפעם הראשונה שלך פה", פרחיה דיברה לאט. הגברת
גוטליכמן הנהנה בראשה בחשש.
"כבר ראיתיך מבעד לסורג פעמים מספר, מביטה בילדים. מדוע מעולם
לא נכנסת?"
גברת גוטליכמן לא ענתה תכף ומיד. היא ידעה למה: ליבה אמר לה
שייגרשו אותה, שהגברת הזקנה שמצלמת תמונות של ילדים זרים תראה
למישהו חשודה, שייקראו למשטרה. שלא ייתנו לה לראות את הילדים
שלה. במקום זה אמרה, לא ידעתי שאפשר.
הן שתו מספלי הפלסטיק הכתומים והרחבים של הגן. פרחיה הביטה
בקמטים שמעל עיניה של הגברת גוטליכמן, באבק שנדבק למצחה. "הרי
אינך מכאן?" שאלה. הגברת גוטליכמן הנהנה ולא ידעה אם התכוונה
ללודז' או לאוטובוס.
"מדוע את מתאמצת להגיע עד הנה? מדוע אינך מוצאת לך גן הקרוב אל
ביתך?"
היא הניחה את הספל ביד רועדת. איך היא יכולה להסביר, חשבה, איך
יוכל מישהו להבין, הרי מישהו שלא - מישהו שהוא איננו - וכל-כך
לבד!  ובסוף רק אמרה כשהיא מדגישה כל מילה, כאן זה הילדים שלי.


הקולות התגברו, עוד ארבעים יום -
אולי הגברת פרחיה יודעת, גברת גוטליכמן ביקשה לנסות, והקולות
השתתקו פתאום כאילו הרגישו בהזדמנות לצאת החוצה וגם היא
השתתקה, מצטערת ששאלה, אבל פרחיה הנהנה והוסיפה להקשיב, כך
שהיא הייתה מוכרחה להמשיך, מה זאת אומרת בעברית "נהפכת"?
פרחיה קמה וניגשה אל אחת מבובות היד התלויות בצד. היא הכניסה
את ידה אל תוך הבובה, נותנת לה חיים לרגע, ואז - בבת-אחת -
משכה את ראשה החוצה והפכה אותה: "נהפכת."
מכת קור פגעה בגברת גוטליכמן. נהפכת, זה... זה כמוני, היא
מלמלה.
"מדוע שאלת?" התעניינה פרחיה, והקולות צעקו והיכו, מבקשים
לצאת, ננווה נהפכת, אבל הגברת גוטליכמן נעלה את שפתיה, נישט
ויכטיק, נישט ויכטיק, מין תחושה כזאת הייתה לה כאילו הם אומרים
משהו נורא. היא קמה מהכסא הקטן והניחה את כוס התה.
פרחיה קמה אחריה, "לכשתבואי שוב," אמרה ופתחה עבורה את הדלת,
"אנא היכנסי. אל תחששי עוד. הילדים כה ישמחו להכירך." האישה
הזקנה יצאה את השער המסורג ופסעה ברחוב, ואז נעצרה והסתובבה.
לרגע התמהמהה, כאילו ציפתה לשמוע משהו, אך לבסוף התכופפה ולחשה
לפרחיה, גם אני הייתי גננת, לפני המלחמה.

היא הלכה ברחוב ולא ידעה לאן היא הולכת. הקולות סבבו מעל ראשה
כמו להקה של ציפורים רעות. על המצח נתלו לה טיפות של זיעה
ולאט-לאט נהיה לה חשוך בעיניים.
מי משמיע לה את הקולות האלה? היא ניגבה את מצחה במטפחת. מדוע
הם מבקשים לפרוץ אל הרחוב? האם זה אלוהים? הגברת גוטליכמן
הוסיפה ללכת. אין לה עניינים עם אלוהים. היא לא כועסת עליו,
היא לא מתערבת במה שהוא עושה; היא לא הייתה מסדרת את העולם
יותר טוב ממנו. היא אף-פעם לא שאלה שאלות, ועד הבוקר גם הוא לא
דיבר. ואפילו אילו היו נותנים לה לשאול את אלוהים רק שאלה אחת,
היא לא הייתה שואלת "למה". אולי הייתה שואלת סתם שאלה, כמו איך
הפרחים יודעים להיסגר כשבא החושך - עוד ארבעים יום הגברת
גוטליכמן הרגישה חולשה, היא הייתה צריכה לשבת. הנה, מעבר לכביש
יש ספסל, היא תוכל לשבת קצת. עוד ארבעים יום - או שאולי
הייתה שואלת אותו מה היה יכול לקרות אם היא לא הייתה בורחת אל
הרוסים כשהגרמנים הגיעו - חולשה כזאת פתאום, עוד ארבעים יום
רק לעצום לרגע את העיניים - אם היא הייתה נשארת בלודז', איפה
שהיה הגן שלה, אבל מה זה בכלל היה יכול לשנות, הרי בין כך ובין
כך הרגו את כולם -

וננווה נהפכת, צעקו הקולות, אבל הגברת גוטליכמן לא הבינה.
היא לא יכולה לצעוק בשפה שהיא לא מבינה, ניסתה להסביר להם,
ובשפה שהיא צועקת אין מי שישמע. את כולם - הנהג שהופיע מאחרי
העיקול לא הספיק לבלום אפילו. אולי, אילו היו הקולות מנסים
להזהיר אותה, להגיד לה שתחכה רגע על המדרכה, שתעצור, למען השם,
אבל הם לא אמרו דבר, וממילא הגברת גוטליכמן לא הייתה מבינה.

היא ריחפה באוויר לרגע ונחתה על הכביש. היה שקט.
פתאום הייתה קטנה מאוד, כאילו בלעה אותה העיר. אנשים רבים
התאספו מסביבה, צועקים ומבוהלים, אבל היא לא שמעה אותם. היא
הייתה שקועה בשיחה שלווה על הילדים שלה: הקולות רעמו בעברית
סתומה ומהירה, והיא ענתה להם במילמולים שקטים וארוכים של
יידיש.



(טבת ה'תשס"ו)