עובדיה שוב הגיע מוקדם בבוקר, למרות שלא היה בכך טעם; לא היה
מי שמסתכל. ראשית-כל הלך להביט בערוגת צמחי התבלין, מתחת לחלון
המפקדה. החורף עמד בפתח והוא חשש לשתילי הבזיל-המתוק, שכבר ידע
כמה שהם רגישים. היו לו תוכניות שבהן שיתף גם את שיפריס, רס"ר
הבסיס, לבנות מסביב לשתילים גדר נגד הרוח, ועדיף מפרספקס שקוף,
שהשמש תוכל להיכנס ("או בצבעי החיל," הוסיף). הוא ידבר עוד פעם
עם שיפריס היום, אמר לעצמו, כשהתכופף לספור את העלים הסגולים
וגילה ששניים נפלו במהלך הלילה. אולי בטקס.
מצמחי התבלין המשיך דרך שורת הביגוניות, עבר את הכיכר בכניסה
לבסיס שבכל עונה שתל בה מחדש פרחים לפי סמל הטייסת, ואפילו
מפקד הבסיס היה עוצר לידה כל בוקר, כדי לראות. עכשיו פרחו בה
פרחי אמנון-ותמר ששתל לפני הסתיו, בסגול-שחור ולבן-צהוב. ארבעה
כבישים נפרדו מהכיכר והוליכו לכל מקום בבסיס; עובדיה המשיך על
הכביש המוביל לשער.
הוא הגיע עד לאיקליפטוס הענק והתיישב על הספסלים של
הוועד-למען-החייל. "בוקר-טוב, שין-גימל!" הוא קרא לשומר. השומר
החזיק את היד של חיילת שעמדה בביתן ולבשה את המעיל שלו. כששמעו
אותו נבהלו והסתובבו, אבל הוא חייך אליהם וסימן בידיו, "אני?
מה איכפת לי." השומר חזר אל החיילת.

עובדיה אהב את השעות האלה, כשהוא רק לעצמו. רוח טובה של בוקר
התהלכה בבסיס וניגנה בעלי האיקליפטוס מנגינה של נחל גדול.
ארבעים שנה שהוא כאן, בוקר-בוקר. פעם אחת לא יצא לחופש. אפילו
כשהיו הדממות, אפילו כשכל הבסיס היה ריק, הוא הגיע. ארבעים
שנה, הרבה זמן להיות במקום אחד. אבל מי שיכול לשמוע נחל בעלים
של איקליפטוס, לא צריך שום מקום אחר בעולם.
זיקית אחת טיפסה על הקיר של השין-גימל. עובדיה אהב לראות איך
שהיא מטפסת: לאט-לאט. רגל אחרי יד, יד אחרי רגל. כמו בן-אדם,
לא כמו לטאה - מרימה את הזרוע, מקפלת אותה; פותחת וסוגרת את
כפות הידיים על הבליטות של הקיר.
"אייייכס! נחש!" החיילת ראתה אותה מהחלון.
השין-גימל יצא החוצה. "זה לא נחש, ממי, זה לטאה. בואי תראי
איזה חומד." החיילת נעמדה על המפתן, נרתעת. השומר תפס את
הזיקית ומשך אותה מהקיר. "תראי, תראי, מה את מפחדת?" הרגליים
של הזיקית המשיכו להסתובב באוויר, עדיין לאט, כאילו מחפשות
בליטה להיאחז בה.
"תעיף את זה ממני!", החיילת צרחה.
הוא צחק. "אבל תגידי רק משהו אחד, ממי, כבר ראית לטאה - איך
שהיא עושה את הקטע עם הזנב שלה? זה ככה: הלטאה, אם מחזיקים לה
בזנב," הוא תפס את הזיקית מזנבה, "אז היא יכולה לעזוב  את הזנב
שלה וללכת, כאילו מה איכפת לה." הזנב סירב להיתלש. הוא ניער את
הזיקית בידו. החיילת הסתכלה על הזיקית בדאגה, "תעזוב אותה!"
"ממי, זה לא כואב לה, אני אומר לך. תוך שבועיים היא מגדלת
חדש."
הוא המשיך לנער; הזיקית נפלה אל הקרקע, והזנב המשיך להתעוות
מתוך ידו. דם כחלחל טפטף על הרצפה. "יא מפגר, הרגת אותה!"
"לא, מה פתאום, רינתי," הוא אמר, מבוהל, והשליך את הזנב מתוך
ידו, "הנה, תראי, היא הולכת." הוא הזדקף ואמר שוב, "תוך
שבועיים, כמו כלום." ואז חזר להסתכל על הכביש. הזיקית באמת
הלכה מתנדנדת על האדמה, רגל אחרי רגל.

"עובדיה!"
זה היה שיפריס.
"מה אתה מתחבא לי בעצים? היום הגדול היום! אני מארגן את
השולחנות כאן, אל חשש, רק עשה לי טובה, עובדיה, סגור את כל
העניינים עם השלישות על הבוקר, שזה לא יעכב אותך, מה? - האלו,
שין-גימל! מה זה הגילוח הזה? איפה הדיסקית שלך? תקשיב לי
ותקשיב לי טוב, איך שאתה יורד ממשמרת, אתה אצלי במשרד. -
יאללה, עובדיה, סע-לשלום."

"איזה כיף לך", אמרה השלישה ועצמה את עיניה, "חופש. מה אני לא
הייתי עושה בשביל להשתחרר עכשיו. עד סוף העולם הייתי טסה."
"מי ששומע את העולם בעלים של איקליפטוס, לא צריך לנסוע רחוק,"
הוא אמר לה.
"אני - כל הטיול שלי כבר מתוכנן, אתה יודע: צפון-הודו, נפאל,
ואז טיבט על דרך המשי, איזה חודשיים בסין, בורמה, ובסוף
וייטנאם. אבל הכי כיף זה כשאתה לא יודע מה הולך לקרות איתך. אז
אתה באמת עושה מה שאתה רוצה." היא מילאה את הפרטים במחשב,
ואחר-כך הדפיסה את הדפים ונתנה לו. "שיו, איך שאני מקנאת בך,"
אמרה לו בזמן שחתם על הטפסים, "חופש, שקט, לא צריך לעבוד יותר
אף-פעם, לא צריך לראות את הבסיס המחורבן הזה כל בוקר בשבע
וחצי..."
"כן," הוא אמר, "גן-עדן."
כשנתן לה את תעודת הכניסה לבסיס נסגרו אצבעותיו, כמו מעצמן,
על הכרטיס. הוא חייך בהתנצלות.
"ארבעים שנה," מלמל.
"כן," היא אמרה, "איזה כיף?"

בעשר כבר היו השולחנות מוכנים. עובד רס"ר משועמם ערך אותם, פרס
מפות ניילון לבנות על השולחנות של הועד-למען-החייל, מילא שתי
צלחות פלסטיק בעוגיות מסולסלות מתוך שקית ענקית, ושם קערת
תפוחים חתוכים עטופה בניילון, מהמטבח. במרכז הוא העמיד בקבוק
יין אדום מתוק, שכבר היה חצי ריק. הוא פיזר את הכוסות
החד-פעמיות להרמת-כוסית על השולחן, אבל הרוח הייתה חזקה,
והכוסות התעופפו ברוח. "תגידי לשיפריס," החייל צעק לעבר מישהי
שעמדה בכניסה למשרד, "שברוח הזאת, כלום לא יחזיק פה."
לרגע עברה לעובדיה בראש מחשבה טיפשית, כאילו שעכשיו יבטלו את
הטקס, או לפחות ידחו אותו עד שתיגמר הרוח. אבל שיפריס יצא
אליהם בעצמו, "תקשיב לי טוב, וידר: אז תשפוך את היין ביפנוכו.
ותשפוך כמה שצריך, מה? אל תתקמצן. שום דבר שלא יעוף.
עליך אנחנו לא חוסכים! כמו מלך אנחנו שולחים אותך מכאן!" הוא
צעק אל עובדיה.

בעשר וחצי כבר היו רוב האנשים. היו שם שיפריס עם הפקידה שלו
והעובד רס"ר, וידר, שכבר החזיק ביד שקית זבל גדולה כדי לנקות
את השאריות מהטקס. גם השלישה שחתמה לו על הטפסים עמדה ליד
השולחן, מתלחשת עם קצין גבוה שעובדיה לא הכיר. הם חיכו למפקד
הבסיס, "הוא יגיד כמה מילים," אמרה השלישה, "ונרים כוסית
וזהו."
הדקות חלפו לאט. באחת-עשרה ורבע הגיעה חווה, ראש-הלשכה של
המב"ס. "אלי תיכף מגיע," היא אמרה, פשוט איזו פגישה התארכה
קצת." היא צעדה אל השולחן ונעמדה בחוסר-מעש ליד עובדיה.
"אהה... מזל-טוב," היא אמרה.
"שיפריס," התחיל עובדיה, משחק בעוגייה מוארכת על השולחן, "אתה
זוכר, בקשר לגדר בשביל הבזיליקום -"
"- הוא בטח תיכף מגיע," שיפריס אמר, והסתכל על הכביש שבין
הכיכר לשולחנות. "אתם יודעים מה? לעזאזל עם זה, אני הולך לקרוא
לו."
הזמן עבר לאט. בשתיים-עשרה שיפריס חזר, מלא חיוכים. "הוא מגיע,
הוא מגיע. הוא לא שוכח אותך, עובדיה. ושאף אחד לא יאכל לו את
התפוחים," צעק על החיילים שכבר התחילו לאכול מהשולחן.
באחת ורבע הציעה השלישה שכולם ילכו לחדר-אוכל, ויגמרו עם הטקס
אחר-כך. "אבל מה אם אלי יגיע בינתיים?" שאלה חווה. "תלכו,
תלכו," אמר עובדיה, "אני אשאר כאן לחכות."

אם המפקד-בסיס יגיע, עובדיה חשב, הוא הרי יצטרך לדבר איתו עד
שכולם יחזרו. תקשיב, הוא יגיד לו, אתה שומע את המנגינה של
האיקליפטוס? כן, הרעש הזה, כמו של ים. הנה, הוא לדוגמא, כבר
התרגל לרעש הזה. הוא אפילו אוהב אותו. ומישהו הרי צריך לטפל פה
בצמחים, לא? בחצי התנדבות הוא מוכן לעשות את זה, הוא יגיד לו,
אפילו בהתנדבות ממש. הרי מי ידאג לשתילים בשביל התה?
ולבזיליקום, שלא יהיה לו קר בחורף, ולכיכר עם סמל-הטייסת
שהמפקד-בסיס עוצר לידה לפעמים בבוקר? ועוד מעט צריך לעשות שם
את השתילה של האביב. זה מה שהוא יגיד לו, והמפקד-בסיס בטח יטפח
לו על הכתפיים, ויגיד "בטח, עובדיה, מה אנחנו נעשה פה בלעדיך?
חשבתי שזה אתה שרצית כבר לצאת לפנסיה." ומחר בבוקר הוא שוב
יגיע מוקדם לעמוד מתחת לאיקליפטוס, ועל העץ תטפס הזיקית עם
הזנב שלה, שיגדל בינתיים, וכל הטקס המצחיק הזה כאילו לא היה.

בשלוש חזר שיפריס, לבד. "בוא, נרים כוסית אנחנו, הזקנים, למה
אם נחכה שכולם יגיעו, אתה אף-פעם לא תצא מפה לפנסיה." הם הרימו
שתי כוסיות קטנות. "שיפריס," עובדיה אמר בלחש, "אולי אני, איך
שהוא, בכל זאת אשאר, הבסיס צריך גינון ואני -"
שיפריס הרים את הכוסית שלו וצחק, "אתה אל תדאג לבסיס, עובדיה,
מעכשיו אתה דואג רק לעצמך. אתה שומע מה ששיפריס אומר לך? תצא,
תהנה. תוך שבועיים אתה לא תזכור בכלל שיש מקום כמו הבסיס הזה,
עם רס"ר משמעת כמו שיפריס. לחיים, עובדיה! אח, כמה שאני מקנא
בך. הלוואי עליי, עוד עשר, חמש-עשרה שנה, להיות כאן איפה שאתה
עכשיו!" הוא הוריק את הכוסית בלגימה אחת. "תאכל, תאכל," הוא
הגיש לו מהתפוחים.
אחר-כך חזר לבסיס. עובדיה עקב אחריו בעיניו. כשהגיע אל השער
המסתובב, לעובדיה נדמה כאילו הוא רוצה להגיד לו עוד משהו, אבל
שיפריס רק צעק "שין-גימל!" ונכנס פנימה.

עובדיה עמד לבדו מתחת לעץ. השמש החלה לשקוע. לרגע לא ידע מה
לעשות. הוא הפנה את גבו לבסיס כשלפתע ראה על האדמה כמו איש
זעיר ואפור שידיו פתוחות. הוא התכופף אליו וראה את הזיקית
מהבוקר, הזיקית שזנבה נתלש. בלי הזנב היא הייתה עכשיו דומה
מאוד לאדם. הייתה מוטלת על העפר מבלי להיאחז בו, כפותיה
פשוטות. הוא שלח שתי אצבעות ללטף את העור המקומט, אבל פתאום
נרתע ונעמד. משהו צריך לעשות, הוא חשב והסתכל על הזיקית המתה,
הרי אי-אפשר סתם ככה, אבל הוא הוסיף לעמוד מבלי לעשות דבר,
והרוח עברה בשערותיו ולא השמיעה שום צליל.


(כ"ט בתשרי התשס"ח)