המעגל היה יפה. בהתחלה הצטרפו אנשים זרים למעגל, מאמנים כנראה.
הם החלו לשחק והמשחק שלהם היה נורא יפה. נפתח בסלטה אחורה
וכניסה למהאלואה. הזר השני שיצפה למכה שתגיע, נכנס לנגצ'יבה,
לקח תנופה נגדית, ונכנס למהאלואה כמחזיר מכה.
לא די בכך, אלא שרבים נוספים נכנסו. שני זרים אחרים נכנסו:
האחד, בהאו בלי ידיים1, ואז קפץ, התקפל באוויר, ונפתח שוב
לפני שפגע בקרקע. השני, כמחזיר בתנועה משלו, בעט אחמאדה, ונכנס
גם הוא להאו בלי ידיים.
ואז הגיע הזמן שבו נכנסו עידו ומקקיו. המשחק שלהם היה היפה
ביותר, לפי דעתו של מייקי. אמנם, בטכניקה זה דמה מאוד
לאנגולה2, אבל הזרימה שהייתה ביניהם הייתה אקראית, דבר שרק
הוסיף ליופי של המשחק שלהם. הם דמו לשני נחשים עבים, שלא
מכישים אחד את השני, אלא עוברים בתנועות מאיימות אחד לצידו של
השני.
השמש כבר החלה לשקוע, וכר הדשא הירוק נצבע כתום צהוב, והשמש
נמצאה קצת מעל ההרים המאיימים בחושך שלהם על הקיבוץ. אז החלו
להיכנס למעגל תלמידים. גם תורו של מייקי הגיע. מייקי נכנס
למעגל יחד עם קפואריסט עם בלורית. מייקי החלה עם אמאזוניקה,
התנועה האהובה עליו. הקפואריסט חייך בינו לבין עצמו, ונכנס
בצורה מאיימת לגשר, דבר שגרם למייקי להיכנס מיד לנגצ'יבה. ברגע
שיצא מהגשר שלו הקפואריסט, קפץ מייקי לתוך סלטה אחורית אל מול
פניו של הקפואריסט, כמאיים לפגוע בפניו. עד מהרה שניהם נכנסו
ללהט המשחק, ולא הרגישו באיזו מהירות עבר הזמן. הם כלל לא
הרגישו עייפים, והקהל שעמד במעגל מסביבם עמד מרותק למשחק שלהם.
מרותק לא פחות ממייקי, כשעידו וקרנריו שיחקו את משחקם. לבסוף,
כאשר עצרו אותם המאמנים, לחצו ידיים שני הקפואריסטים. מחוץ
למעגל החלו מייקי והקפואריסט בשיחה.
"וואו, שיחקת מדהים. איך קוראים לך?"
"עזוב, חצי מזה אתה עשית", ענה מייקי בצניעות, "קוראים לי
מייקי. ולך?"
"זוהר. אחלה לפגוש אותך מייקי. אני מקווה שתהנה כמוני מהמחנה
הזה. גם אתה מ'קורדאו דה אורו?3"
"כן. מה, אל תגיד לי שגם אתה."
"כן, כן. כולם כאן מקורדאו דה אורו. גם המאמנים".
"איך אתה יודע?"
"מסתגלים".
השיחה שלהם נקטעה כאשר קראו לקבוצה לחדר האוכל. אחרי מעגל
כל-כך סוחף, שלדברי קרנריו היה מעולה, הרגישו כולם במחסור
האוכל ורצו לחדר האוכל. כן, הם רצו, לא הלכו. כשנכנסו חדר
האוכל היה ריק, ומזמין. האח בצד בערה, והפיצה חום נעים,
שהתערבב בקור של הצפון. אבל האוכל, שהיה כה נחוץ לקבוצה, היה
לא פחות מזמין. שניצלים, צ'יפסים, המבורגרים, נקניקיות, כנפיים
על האש. מה עוד בן-אדם צריך?
מייקי איבד את חבריו לחדר, אבל פגש שוב את זוהר בחדר האוכל.
זוהר קרא לו לבוא לשולחן שלו, שם ישב איתו עוד נער, עם שיער
מחומצן, ושחור בקצוות.
"תכיר, זה נלדר. הוא חבר שלי. שנינו מגבעתיים", פתח זוהר.
"אהלן. מה המצב?", אמר מייקי לנלדר.
"הכל טוב. מה איתך?", החזיר לו נלדר בנעימות.
"אז מאיפה אתה מייקי?" שאל זוהר.
"אני? אהה, אני מתפן. לא בטוח שתדע מה זה. זה חצי יישוב, חצי
אזור תעשייה. כאן, לא רחוק", ענה מייקי.
"באמת? מגניב! תגידו, אתם לא מרגישים שמשהו חסר? נכון, יש
טלוויזיות, קפוארה, שזה בערך הדבר האהוב על כולנו, ואוכל
מצויין. אבל בכל זאת משהו חסר", אמר זוהר. זוהר היה נורא
קופצני ושמח. תמיד היו לו אנרגיות. בכל מפגש של מייקי עם זוהר
הוא היה קופצני ושמח. זוהר היה יחסית גבוה, עם צבע עור שחום.
"נו, מה חסר?", שאל נלדר.
"בחורות. בנאדם, יש כל-כך הרבה כאן ועדיין אל התייחסנו אליהן",
ענה לו זוהר נמרצות.
"לאן אתה חותר?" שאל אותו בציניות נלדר.
"שהיום בלילה אנחנו הולכים להכיר 3 בחורות נחמדות בשביל
שלושתנו. אתה בא, מייקי?"
"בטוח!"
כששלושתם סיימו את ארוחת הערב שלהם, הם היו בדרכם החוצה כאשר
קרא להם עידו.
"מחר ההשכמה היא ב-8. מחר תחולקו לקבוצות שיעברו את הסדנאות.
לילה טוב", אמר להם.
"לילה טוב גם לך", ענו שלושתם.
אז יצאו שלושתם מחדר האוכל והיו בדרכם למעונות, בתקווה לפגוש
כמה בנות, שאין להן מה לעשות, כמותם. כשהיו במרחק צעד מהצימרים
של הבנים, הם ראו ילדה יפהיפיה. הם לא היו בטוחים אם הם
מדמיינים, או לא, אך נראה להם שהיא זהרה באור לבן טהור שכזה.
היא הייתה ממגנטת. במיוחד בשביל מייקי. שערה הבלונדיני החלק,
שנופל על הגוף החטוב משהו, שמבליט את כל המקומות הנכונים.
'פנים יפות שטרם ראיתי. וואו, אני מוקסם', חשב לעצמו מייקי.
גם זוהר ונלדר שמו-לב לכך.
"לך אליה, לך אליה לפני שיהיה מאוחר מידי, אידיוט", אמר לו
זוהר.
"מה פתאום? אין מצב כזה. מה אתכם? אתה מרוח עליה, רואים את זה
עליך", ענה מייקי לזוהר, "ואתה? לא נעים", אמר לנלדר.
"אין כזה דבר לא נעים. הכל נעים. תהיה בטוח שברגע שאתה מתחיל
איתה, חצי מבנות המחנה מגיעות לכאן ומתחילות איתנו. לך אליה!"
ציווה עליו זוהר.
"לא, לא ולא. בנאדם, חברים יותר חשוב מבחורה. אתה מקשיב למה
שאתה אומר?", אמר לו מייקי.
"כן! ואני בטוח שנלדר חושב בדיוק כמוני. אחי, אנחנו אומרים לך
ללכת אליה. יותר נכון מכריחים!", אמר לו זוהר ודחף אותו קדימה.
מייקי היה במצב שבו כבר לא הייתה דרך חזרה. מייקי התקרב אליה.
והיא עמדה שם כמחכה, לא, יותר כמהופנטת. 'ממני?', חשב מייקי,
'לא יכול להיות'.
"היי, אני מייקי. גם את פה במחנה הקפוארה?" פתח ושאל אותה
מייקי.
"כן. אני עדי, נעים מאוד", עדי הושיטה את ידה, ללחוץ את ידו של
מייקי. במייקי עבר רעד קל כשהרגיש את עורה השחום בהיר, העור
הכל-כך רך, ממש כמשי. זוהר ונלדר עדיין עמדו שם מאחוריו. הם
צחקו ביניהם, אבל כלל לא הפריעו לדיאלוג המרתק שהתחיל מייקי עם
עדי.
"אני לא ראיתי אותך עדיין כאן באזור. כרגע זאת הייתה הפעם
הראשונה שבה ראיתי אותך, ואני חייב לומר לך, אני מוקסם. איך זה
שלא ראיתי אותך קודם?", המשיך מייקי, בניסיון להסתיר את
ההתרגשות החזקה שבערה בקרבו.
"אמנם אתה לא ראית אותי, וזה נורא מחמיא לי שאתה אומר את
הדברים האלה. אבל אני ראיתי אותך", ענתה לו עדי, "המשחק שלך
יפה. אני נורא אהבתי את המשחק שחציו היה עשוי ממשי והחצי השני
מברזל. אם אתה מבין למה אני מתכוונת".
"עזבי, זה לא בזכותי. חצי, לא שלושה רבעים מזה עשה זוהר. אני
רק זרמתי איתו. הנה הוא, תכירי..." מייקי הסתובב כדי לקרוא
לזוהר ולנלדר, אבל הם כבר לא היו שם. 'נוטשים במערכה', חשב
לעצמו מייקי בציניות. עדי חייכה.
"גם יפה, וגם צנוע. אהבתי...", אמרה עדי.
"אבל הם היו שם לפני רגע...", מייקי הסמיק, "תודה  על המחמאות
שלך. הן מחמיאות לי. המטאפורות שלך, נחמדות".
"תודה. כל-כך הרבה מחמאות בערב אחד. נראה לי שאני מדמיינת.
טוב, אני שלא כמוך, עוד לא אכלתי. אני מקווה שנפגש. אולי מחר
נהיה באותה קבוצה. לילה טוב."
"לילה טוב".
שניהם נפרדו, כל אחד בדרכו שלו. בדרך ארבו למייקי זוהר ונלדר.

"אה... תודה על המחמאות שלך. הן מחמיאות לי. חחחחחח, מי לימד
אותך להתחיל עם בחורה", צחק עליו זוהר.
"לא, לא... אני חייב לומר לך, אני מוקסם", צחק עליו גם נלדר.
"מה עוד יכולתי לעשות? אתם בכלל עשיתם לי בושות. עכשיו בטח היא
חושבת שאני איזה מדיום שמדמיין דברים. כל הכבוד, יא נוטשים
במערכה", ענה לשניהם מייקי.
"טוב, אז עכשיו נעבור לחלק הרציני בהחלט. מה היה?", המשיך
זוהר.
"לא היה כלום. סתם דיברנו, ו...", התחיל מייקי.
"ו...?" שאל אותו נלדר בלחץ.
"והיא אמרה שהיא מקווה שניפגש גם מחר, בסדנאות", ענה להם
מייקי.
"או, זה מייקי שלנו", אמר זוהר.
"עזוב אותך, שטויות. היא ניסתה לברוח ממני כמה שיותר מהר", אמר
בהססנות מייקי.
"לברוח ממך? אני לא יודע מה איתך, אבל לפי איך שזה נראה מהצד,
היא נמרחה עליך. מתה עליך. איך עוד אפשר לתאר את זה?" אמר
זוהר.
"נמסה בגללך?" השלים אותו נלדר.
"כן! בדיוק! אתה מבין עכשיו?", אמר זוהר.
"כן, כן. אני נורא מקווה שאתה צודק. אחרי הכל, אותי היא כבר
קנתה", אמר מייקי.
"טוב, הנה הצימר שלנו. נפגש מחר. מקסימום היום בלילה", אמר לו
נלדר.
" היום בלילה? מה יש היום בלילה?" שאל אותו מייקי.
"תגיד לי, איפה אתה חי? אנחנו כאן בישראל. ישראל זאת המדינה
שלך: מרגמות, פיגועים וקטיושות. חשבתי שאתה מהצפון מבינינו. לא
שמעת חדשות?" אמר לו נלדר.
"אה, כן. שכחתי. טוב שהזכרת לי... אני אלך לי לראות חדשות, כדי
לדעת איפה אני חי, באמת. ביי, לילה טוב."
"ביי. בוא'נה, הבחורה הזאת סובבה לו את הראש עוד לפני שהם
ביחד", אמר זוהר לנלדר.
מייקי בדרכו לצימר, התבונן בהרים המסתוריים והמאיימים. 'למעשה,
מאחורי כל ההרים האלו יש את האוייבים שלנו', חשב לו מייקי. 'זה
מפחיד'. מייקי הגיע לצימר. הוא היה הראשון מבין חברי הצימר
שהגיע. הוא נכנס לצימר והדליק את הטלוויזיה, שכבר הייתה מכוונת
לערוץ 2, לחדשות ערוץ 2. המון מחשבות הציפו אותו לאחר יום
כל-כך לא צפוי ורבוי מתנות. אבל ההפתעה האחרונה הייתה בהחלט
מפתיע.
"קטיושות נפלו היום בהר דב, ובתפן בצורה חלקית. דווח על המוני
נפגעים והרבה נעדרים. כוחות ההצלה מתארגנים לפינוי מיידי של
התושבים. צה"ל נכנס כבר לגבול הצפוני, ובדקות אלו ממש טסים
מטוסי חיל-האוויר בשמי לבנון וסוריה ומפציצים בצורה אינטנסיבית
כל בסיס של חיזבאללה", אמר שדרן החדשות. את השאר מייקי כבר לא
שמע. הוא התקשר מיד הבייתה, לא הייתה תשובה...

1  האו בלי ידיים - גלגלון בלי ידיים.
2  אנגולה- זרם נוסף בקפוארה.
3  "קורדאו דה אורו" - קבוצת קפוארה שנקראה אחרי שם של מאסטר
קפוארה מפורסם
בברזיל. מתקיימת בישראל, ונורא מצליחה.