כולם חושבים שיש לך חיים מושלמים. שההורים שלך הם הכי נחמדים.
הם לא יודעים את הייסורים שאת עוברת בחדר הקטן. הם לא יודעים
שאת מתדרדרת לסמים.
את רואה את הכדורים בצד,שוכבים ומחכים. מחכים שתקחי אותם ואז
תתחרטי, "לקחת או לא?" את שואלת, "מה עדיף לי למות לחיות בעולם
שכל החיים שלי הם חרא אחד גדול?" אין לך תשובה, את יורדת
מהכדורים אבל עוברת לחתכים, את חותכת ת'עצמך עם כל מה שיש לך,
את נהנת לראות את הדם נוזל על עורך את לא נותנת לו לזרום.
להפך, את מנסה לקחת כל טיפה קטנה של דם ולשתות אותה, ההורים
שלך לא יודעים את זה, כשהם רואים את ממציאה תרוצים, על חתך
מנייר ודברים דומים.
חברות שלך, שבקושי אומרת מילה, רואות אותך ככה פתאום, יש בהם
דאגה, אבל אין בהם שום הבנה.
יש לך חברה שהיא זאת שמבינה. היא זאת שמנסה להסביר לך למה לא
לעשות את זה, כי את זה כבר עברה.
יש גם את אלה שאומרים לך שאת מאזוכיסטית, הם בכלל יודעים מזה?
הם אומרים לך ללכת לפסיכולוג, למה נראה להם שהוא יבין אותך?
אולי באמת כדאי שאחזור לסמים, את אומרת לעצמך... את לא יודעת
מה לעשות, מצד אחד הם משכיחים ממך הכל, אבל מצד שני הם רק
הורסים אותך יותר.
איפה האלוהים, ההורים, שכולם אומרים שהם עוזרים בהכל? איפה
האלוהים שאומרים שיש לו כוחות מיוחדים, שהוא אוהב כל אחד?!
איפה הוא היה כשאת ישבת בלילות ועישנת? איפה הוא עכשיו שאת
צריכה שהוא יעזור לך להחליט, אם לחזור לסמים ולמות או לא
ולהשאר בחיים הדפוקים האלה?
ובואי נעבור להורים: איפה הם, כשהם אומרים לך שהם תומכים בך
ולצדך כל הזמן?! אני בטוחה שאם הם היו איתך כל הזמן לא היית
מגיעה למצב כזה, איפה ההורים הנחמדים שיש לך במיוחד, כשאנשים
אחרים נמצאים בבית? איפה הם? את לא רוצה הורים כאלה שמרתקים
אותך בגלל חברות שלך (אולי בגללם את באמת נמצאת בסמים?),
ושלוקחים לך את הדברים הכי חשובים בחיים, את בסה"כ רוצה הורים
שיבינו אותך ויקבלו אותך כמו שאת! אבל אין מה לעשות, כשצריכים
אותם הם לא שם וכשלא צריכים אותם הם שם. ההורים שלך לא מבינים
למה את מעשנת. איך הם יבינו אותך אם הם בין הגורמים הראשיים
לכך?
את שואלת את עצמך שנייה לפני שאת בולעת את הכדורים: "למות או
לחיות? לקחת או לא?"
לך אין את התשובה, אבל לי יש. כי אני זאת ואת זאת אני, אני
רואה אותך נחתכת, אני זאת שיודעת עד כמה את שונאת את עצמך. ומי
אני בכלל? אני היא הנשמה שרואה ועוברת את כל הייסורים.
מוקדש לטליה |
