שבוע שעבר נתקלתי באיש, זה היה בחדר הכושר, האיש הזה הסתובב שם
ומשום מה בלי שום סיבה מיוחדת משך את תשומת ליבי, אז התבוננתי
באיש הזה, הוא היה ממש חמוד, ולא הבנתי מה היה בו שכל כך ריגש
אותי. הוא דמה לדמות מצויירת כלשהי, לא דמות ספציפית, פשוט
דמות מצויירת, הוא היה נראה כאילו נלקח מאיזה קומיקס, ואם
הייתי יודע לצייר טוב, אז הייתי מצייר אותו ותולה את זה בחדר
שלי.
בעודי רץ על ההליכון הבחנתי שוב באותו איש והוא דיבר
בפלאפון, הוא היה נראה מאוד מאוכזב, וכמעט שהזיל דמעה, פתאום
נעשה לי רע, מה הסיבה שאיש כזה חמוד יכול להיות עצוב?
רציתי לגשת אבל הרגשתי שזה לא ענייני, ואז התחלתי לחשוב על
משהו, יש כל כך הרבה "אנשי תפאורה" מסביבנו, שלעולם לא נשים לב
אליהם, כל כך הרבה סיפורי חיים מסביבנו שלעולם לא נדע עליהם,
הם פשוט שם, ואנחנו מתעסקים בשלנו, בלי שיהיה אכפת, בלי שיפריע
או בלי שנרגיש בכלל מה קורה בהליכון לידנו. לפעמים אני רוצה
לבחור סתם בנאדם באקראי בלי שום סיבה, מצידי זה שעומד עם העגלה
שלו בסופר ליד דוכן קופסאות השימורים ולוקח את קופסאת השימורים
הכי מוזרה, קציץ בשר, ובא לי פשוט להצמד אליו ל-24 שעות ולעקוב
אחרי מהלך החיים שלו, לראות מיהו? מה הוא חושב? איפה הוא גר?
ומה מניע אותו לקנות קופסאת שימורים של קציץ בשר? כי הוא עוד
בנאדם שלעולם לא הייתי שם לב אליו, ובטוח גם שהייתי לומד ממנו
משהו, כמו מכל דבר בחיים. סיפרתי את זה לדנה והיא חייכה ואמרה
שזה נשמע ממש מטופש, ושאלה אותי אם משעמם לי בחיים? לי זה נראה
מעניין לדעת על קיומם המהותי של אנשים אחרים, ולהבין שאני לא
היחידי בעולם הזה ושיש עוד מיליוני סיפורי חיים כמו שלי, שלכל
"איש תפאורה" יש חיים משלו, משפחה משלו, חברים משלו, מחשבות
משלו, סיפורים משלו וקופסאות שימורים משלו, ואין לזה קשר אליי.
זה מוזר, כי עד עכשיו הכל סבב אותי, סבב סביבי, ופתאום אני
מבין שאני סתם עוד פקק במפעל לייצור פקקים.
כשסיימתי לרוץ על ההליכון, הלכתי לעבר הקולר ובלי לשים לב
נתקלתי באיש המצוייר, וישר ביקשתי סליחה, ממש הצטערתי, הוא
הסתכל אליי ואמר לי שזה בסדר, לא קרה כלום, משום מה הבעתי
רחמים על ההתקלות, אולי בגלל שהוא היה עצוב לפני זה, חשבתי
שלעולם הוא לא יידע שחשבתי עליו ושכתבתי עליו סיפור, הסתובבתי
והמשכתי באימון, עשיתי תרגיל לרגליים וקרעתי את הרצועה בברך,
בעוד שבועיים יש לי ניתוח לשחזור רצועה. |
