הוא מצלצל אליה ואומר שהוא מחכה בחוץ. במהירות היא זורקת על
עצמה חולצה שאח שלה קנה כשהיה בהודו. שחורה עם רקמה של פרחים
בכל מיני צבעים. הוא הכי אוהב כשהיא לובשת את החולצה הזאת.
בשניות שנותרו היא עונדת במהירות את השרשרת שהוא קנה לה כדי
לציין שכבר שנה הם ביחד. חרוזים עגולים, קטנים כאלה, בגוונים
של כחול. היא אומרת שהשרשרת הזאת נותנת לה כח, מזכירה לה אותו,
שיש עוד טעם לחיות, איתו.
היא טורקת את הדלת ובדרך יורקת משפט לעבר אימה "אני אחזור
כשאחזור".
מבעד לדלת היא שומעת את אמא שלה מחזירה צעקה: "מתי זה יקרה?"
היא לא עונה, ורצה בזהירות לעבר המכונית. היא יכולה לשמוע את
הקול הרועד שלה שמבקש שתחזור מהר, בבקשה, היא לא רוצה להיות
הרבה לבד. תשמרו על עצמכם, היא מוסיפה, וכבר אפשר לשמוע את
הדמעות בקול שלה.

היא נכנסת למכונית, פיאט אדומה משנת 95. נשיקה חטופה לאיש שלה.
לפעמים נדמה לה שכל תכלית הקיום שלה מרוכזת בבנאדם הזה. אפילו
שלום הם לא אומרים. הם יודעים בדיוק לאן הם נוסעים, הם מכירים
את הדרך בעלפה, הם לא צריכים מילים. הוא מגביר בדיוק בסולו
המרגש של וויש יו וור היר. הם מכירים את הצלילים האלה, מכירים
אותם טוב. שניהם מריצים בראש את ההמשך, מדקלמים לעצמם כל תו.
הם לא שרים עם המנגינה, גם לא מצטרפים לרוג'ר ווטרס כשהוא
מתחיל לשיר את המילים. רק נוסעים.

הלילה הזה קר. סוף יולי. וקר. בחוץ, השמיים מתכסים בעננים. היא
חושבת מחשבות מצחיקות בראש. אם מישהו היה רוצה לקרוע את השמיים
הוא היה מתקשה עכשיו. כל העננים האלה היו חוסמים אותו. היא
תוהה אם מישהו באמת רוצה לקרוע את השמיים, או שזה רק המוח
המעוות שלה.
אני יודע, הוא פולט פתאום, והקול שלו נקי כלכך. אני יודע שאת
חושבת על השמיים. יש חוק בפיזיקה שאומר ש..הצחוק שלה קוטע
אותו. כל פעם שהוא מזכיר את הפיזיקה הזאת היא מתחילה לצחוק. יש
חוק בפיזיקה ויש מציאות, היא אומרת ותוך כדי משחררת עוד צחקוק
קטן. המציאות של עכשיו אומרת לי ולך, שהשמיים סגורים. את
יודעת, את צודקת. אני יודעת, אני צודקת תמיד. לא את לא. אני
באמת לא. אבל אני קבעתי שאי אפשר לקרוע את השמיים. אני קבעתי,
וככה זה יהיה. ואני קבעתי שאת לא יודעת מה את קובעת. זה כי אתה
מקשיב רק לפיזיקה שלך במקום לי. יומאחד, כשאני אקרע את השמיים,
אני אוכיח לך כמה הטענות שלך הפוכות. חכם אחד.
הוא אוהב שהיא נכנסת לטראנס הזה של החוקים שהיא המציאה. הוא
מחזיר רק כדי לשמוע אותה בטוחה כלכך, אמיתית. ובסוף, בסוף הוא
תמיד לוחש איזה משהו בשפה זרה וממשיך לסוע, בשקט.

היא מציתה סיגריה. הוא שונא.
היא מציתה.
הלילה הזה מטושטש. היא מרגישה, קהות חושים מסוימת. טשטוש. היא
מרגישה.
הוא מרגיש, איך הלב שלו דופק כשהם יוצאים מהאוטו, ובאותה
השתיקה הנעימה הם מתיישבים על אותה האבן, מול אותם השמיים, כבר
שנה.

אמא שלי משתגעת.
אמא שלך הייתה משוגעת מאז ומתמיד.
אמא שלי משתגעת, עכשיו ממש.
אמא שלך אוהבת אותך. אמא שלי משוגעת. אמא שלך לבד.
לבד ומשוגעת זה כמעט אותו הדבר.
אמא שלך תהיה בסדר.
אמא שלי תהיה בסדר.

אני רוצה להיות במקום אחר. בואי ניסע. בוא ניסע. עכשיו? מחר.
מחר? מקסימום מחרתיים. אבל ניסע? ניסע. אתה מבטיח? אני מבטיח,
אם לא תפחדי.
אני לא מפחדת,אתה יודע שאני לא. ניסע. מחר? מקסימום מחרתיים.

אם אני אפסיק את הסיפור הזה עכשיו, אתם תשאלו אותי מה הטעם
בלספר אותו.
אותו הסיפור, חוזר על עצמו , יום יום. תשאלו את עצמכם אם הם
נסעו בסוף או לא. כשלא תדעו לענות, תשאלו אותי. אני לא אדע
לענות. כל יום אספר לכם את אותו הסיפור. הסוף לא חשוב. זאת רק
הסקרנות, היא מעלינו.
אם אספר לכם שהיא קרעה את השמיים, מה תחשבו? האמינות די רופפת.
גם הפסקה שאני כותבת ברגעים אלו ממש, לא הכי אמינה. תשאלו אותי
אם יש טעם לכל זה, אם אני לא יכולה לוותר על הסיפור הזה.
בינינו, הוא לא מוביל לשומקום. אותי? אותי הוא לא הוביל
לשומקום. את האמת? אני נתקעתי.
רציתי שהיא תקרע את השמיים. רציתי להרוג אותה. אני לא יודעת
למה אני תמיד רוצה להרוג את הדמויות שכולם מוצאים את עצמם בהם.
אני בה. אני בו. אני בכולם. אני הסיפורים שלי, אני הרוחות
מסביב. אני חוסר התוכן, הכיוונים, הנקודות. אני המוסיקה, הגשם,
הריח של החורף. אני התכלית שלעולם לא ממצה את עצמה, אני הפחד
מסביב. אני הבמה, אני הקלעים. אני כותבת, משנה, מזיזה. מוחקת
שורות, מוסיפה מילים. כותבת על עצמי, שונאת את זה. אני, בסופו
של דבר, טליה. טליה עם שם, עם סיפור. טליה שאפעם לא תעיז לקרוע
את השמיים. לעוף, להוריד את הגשם. טליה שתפחד להפוך למה שהיא
רוצה להיות, שתדע להגיד את המילים ההפוכות ממה שנכון, ממה
שראוי.
אני, כותבת, לא יודעת מה, רק כותבת. אתם רוצים סוף לסיפור הזה.
אני רוצה קודם התחלה, נכונה. משהו שמתאים לי, משהו שאכתוב ואדע
בבירור את הכוונות שלי. את הנקודות, העליות, השיא, הסיום. כל
הצלקות שבי נסגרות עם הזמן. כל צלקת שנסגרת פותחת אחת חדשה,
אין לזה סוף. לסיפור הזה אין סוף. אם מישהו ייתן לי קצה של
חוט, מטרה, רק, התחלה קטנה, אני מבטיחה שאעשה הכל כדי להמשיך.
בינתיים זה ככה, ממשיך, זורם. ביקורתי, מתחסד.
זה מה שהתחשק לי לכתוב. מעולם לא הייתה לי נקודה.
חוסר טעם משווע. כל הקטע הזה.
זאת אני.