לקראת מנוחת הערב
פרשתי לפניך את סודותיי האפלים ביותר.
נאחז בכוס מרטיני סדוקה,
מביט בעיניי הכהות
מביטות בעיניך הבהירות,
מביטות לתוכי.

ואני,
במחשבותיי עוד מפליגה איתך
אל אותם המקומות בהם היינו.
שתיקתך טובה אליי,
ואוזניך קשובות למילותיי,
הכל אספר לך,
עד סוף הלילה.

אם לא היית,
לא הייתי אני
מלטף במחשבות
נוגע גם בלי זוג ידיים חמות.
נדמה כי השטיח הספוג מתנקה עם השנים,
נפשי מתנקה איתו גם היא.

ערב ערב אגיע
את ריח הצחנה אדמה לריחות פרחי אביב
את כוס המרטיני המרוקנת אמלא מחדש,
ואפרוש בפנייך
את תכליתי.