בסוף זה תמיד אותו הדבר.


עשר

לרוץ, לשבת, ליפול.
לעמוד על הרגליים ולהסתכל
להבטיח לכולם שהכל בסדר,
אני בטוחה, אני לא משקרת.

תשע

לתת את המילים הזולות לאנשים הזולים
ריגושים של תל-אביב או הפסקות של באר-שבע
לעיין בעיתון ולשנוא את קיומו
אבל להמשיך לקרוא, עד שהכתוב מתחיל להראת מטושטש.

שמונה

עוד לא מוקדם מספיק בשביל למות
לשמוע תקתוק של פצצה, חומר נפץ
איש שמחביא מטען שמתפוצץ מתחת לחולצה
המציאות הזאת מעוותת לגמריי.

שבע

ראיתי אישה שצורחת
ואחד שחותך לעצמו את האצבעות
היא ביקשה עזרה
הוא לא רצה להיות שם
ראיתי אותם.

שש

הייתי רוצה שמישהו יבוא עכשיו
לשיר שיר שמח בשבילי
כבר הרבה זמן לא שרו לי
ואני? אני הייתי רוצה, עכשיו.

חמש

זה לא מפתיע אותי.
בלי מילים, רק מבטים,
בינינו - זה לא מפתיע אותי.
ידעתי שאפאחד לא יגיע ואשיר לעצמי
בדיוק את אותו השיר.

ארבע

יש משהו מפייס בחיבוקים
ואיך הם משכיחים את כל הכעס
רציתי לשרוף את הבית שלי
אבל הקירות הם בסדר, נכון?
הקירות בסדר, רק אני לא.

שלוש

רגשי נחיתות, רחמים עצמיים
הבילוי האולטימטיבי בידיים שלי
רק לא לשכוח לא לדבר בין שתיים לארבע
זה עלול להעיר את השכנים.

שתיים

אני לא רוצה להיות קרובה להתרסקות
אני רוצה לחיות רגיל, בלי עצירות
אני רוצה לישון, לא ישנתי שנים
אני לא רוצה.

אחד

לבד.