הכל התחיל לפני שלוש שנים, כשהגענו לביצפר "הפרחים" בשעה 20:30
בערב עם כמה חברים. ישבנו על הספסל ועישנו סיגריה כשהם ישבנו
מולנו והתנשקו. עם הזמן הבנו שהם זוג שאוהב לעשות את זה
בפומבי.
אחת הבנות יצאה מהאולם ספורט וקראה לזוג להיכנס פנימה. "אבירם,
גניה ביקשה שתכנסו, השיעור מתחיל".
הם קמו והלכו יד ביד ונכנסנו לאולם ספורט. המוזיקה נעצרה
והופיע פתאום שקט, שקט מוזר. מישהו הגיח מהחושך ונכנס לתוך
האולם ספורט. היינו בטוחים שמשהו הולך לקרות. פתאום נפלטה צעקה
רועשת "יורינקה."
"יורינקה" לחשתי לחבר שלי וחיקיתי את הצרחה שלה...
מוזיקה לא נשמעה לפחות חצי שעה מן האולם ספורט, האווירה הייתה
משעממת.
אז החלטתי ללכת להציץ בחלון, לראות מה קורה שם בפנים. גניה
ישבה על כיסא ולידה ישב יורינקה. היא דיברה ודיברה ודיברה עד
שכבר השעמום פקד אותי אז חזרת לחבריי. "יאללה הולכים" אמר חבר
שלי. אבל בדיוק כשסיים את המשפט יצאו שני אנשים מהאולם.
"מה היא הביאה את היורי הזה לפה? זה רק מה שחסר לנו, עוד אחד
שינסה לחנך אותנו" היא אמרה עם דמעות בעיניים. "מה את דואגת,
אנחנו נדאג שהוא לא ישאר פה עוד הרבה זמן, לא יהרסו לנו את
התוכנית. וחוץ מזה..." העיניים שלי ושל הבחור נפגשו. "תגיד לי
מה אתה עושה פה הא? יאללה יאללה תעופו מפה" לא התווכחתי הרבה,
וחזרתי לשבת עם החברים על הספסל אבל הם העדיפו, פשוט ללכת
משם.
הוא לא נראה בחור מפחיד, אבל הוא הבהיל אותי נורא אז פשוט
החלטתי לא להתעסק אתו, ידעתי שהגניה הזאת מסוגלת להביא לי לפה
משטרה, פעם קודמת שהיינו פה היינו שיכורים וזרקנו שקית עם שתן
לתוך האולם ספורט, תוך 5 דקות הופיעה ניידת ושלושה שוטרים
מגודלים.
שני המשפטים ששמעתי חזרו שוב ושוב בראשי, ניסתי להבין למה הם
התכוונו שהתוכנית שלהם לא תיהרס. איזו תוכנית? עניין אותי
לדעת.
יומיים אחרי המקרה מסוקרן ביותר חזרתי לאזור. הפעם לבד, ישבתי
בחושך ועישנתי צפיתי במתרחש באולם ספורט.
הפעם ישבו בחוץ המורה גניה והבחור אבירם. "היא לא בשבילך, מה
אתה לא מבין פעם אחת בחיים שלך תקשיב למה שאנשים שאיכפת להם
ממך אומרים"
"אבל את לא מבינה" הוא אמר לה בקול חנוק. "את יודעת שאת בשבילי
המשפחה שלי, ואת האמא שלי אבל אני אוהב אותה" הם עוד המשיכו
לדבר עד שהם ראו אותי וביקשו ממני לעזוב את המקום. זה החלק
היחיד בשיחה שאני זוכר. מאז לא הייתי שם העדפתי לא להתעסק
בעניינים שלא שלי. מאז עברו שלוש שנים. ועם הזמן שכחתי
מיורינקה המסקרן, מאבירם המאוהב מהתוכנית הלא ברורה מהאזור
השומם  ומהמפלצת... גניה.
קיבלתי היום טלפון מחבר שלי. הוא החליט שנחזור לשבת ב"ספוט"
שלנו. ז"א שנחזור לספסל ב"פרחים" אז נפגשנו שם שוב בסביבות
21:00 בערב. הלכתי לשם בתחושה שכבר אין שם חזרות של הלהקה,
גניה נעלמה ויורינקה יחד איתה. אחרת למה שנחזור לשבת שם?
אבל כשהגענו למקום חיכתה לי הפתעה... והבנתי שטעיתי. שירים
ביידיש בקולי קולות בקעו מן האולם ספורט. צעקות וויכוחים
נשמעו.
התקרבתי לחלון מסוקרן ביותר לראות מה הולך שם הפעם...  גניה
עומדת על השולחן וצועקת על אחת הבנות "תרקדי חזק ותפסיקי כבר
לדבר" יורי עומד בצד מבט עדין בעיניו ומסביר בשקט וברוגע את
התנועות החדשות,. אבירם נעלם כלא היה, ואותה הבחורה עם הדמעות
בעיניים יצאה שוב החוצה, היסטרית. מישהו יצא אחריה.
"אין לי כוח יותר אלון, אין לי כוח. אני לא יכולה לסבול אותה
לא יכולה. היא לא יורדת לי מהגב. אדם פה אדם שם אדם ככה אדם
המלאך הוא הכי מושלם הוא הכי מקסים מי מעז לגעת בו מי ככה ומה
ככה. די! אני רוקדת קורעת את התחת שלי כבר 11 שנים והיא שמה
עלי זין! לא איכפת לה אני יכולה להיות הרקדנית הכי טובה אבל
אדם, אדם המלאך המושיע! אני אומרת לך אלון היינו צריכים לעשות
משהו כבר לפני שלוש שנים! הוא התיישב על הבטון השתעל מעט, היא
התיישבה לידו.
"מה איכפת לך אני לא מבין, את עוזבת השנה. זהו נגמר מה את שמה
עליה בכלל? שתגיד מה שבא לה. הוא נשכב על הבטון ושם עליה ראש
הם עדיין לא שמו לב שאנחנו יושבים שם שותים בירה ומעשנים.
התיישבתי יחסית קרוב אליהם הייתי חייב לשמוע כל מילה שהם
אומרים.  
היא הביטה לשמים והוא השתעל חזק. "וואי אלון, תתאר לך שהייתה
נופלת פה פצצה, זה היה חוסך לנו הכל! או שאיזה שהיד היה עושה
פה פיגוע?!"
הוא השתעל ונקרע מצחוק.
פיגוע? פצצות? מה הולך במוח של הרקדנית הזאת חשבתי לעצמי. מה
כבר קרה שהיא חושבת מחשבות מפחידות כאלה.
"מה יש לך הא? שנאה אמיתית הולכת אצלך אליה" הוא אמר לה בשקט.
"אין לך מה לעשות האמת, זה היה פעם שאול עד שהוא התגייס, אחריו
מקסים שעשתה ממנו "פרח" והיה לו את האומץ לזרוק לה הכל בפרצוף,
זה היה יגאל שתמיד היה תקוע באמצע בשורה הראשונה זה היה אבירם
שהיא אימצה אותו למשפחה שלה ועכשיו אדם, המלאך החדש. כולנו כבר
התרגלנו לזה כולנו כבר לא מתייחסים רק את, את והשיגעונות שלך,
חייבת להיות במרכז העניינים" הוא צדק, אני חושב. אבל לא הבנתי
מה הולך שם, קמתי להסתכל בחלון. ראיתי את גניה בפרצוף קשוח
צועקת שאף אחד כבר לא משקיע... חוץ מ... חוץ מאדם כמובן.
"הקטע, הקטע שהוא כבר לא רוקד יפה" היא אמרה. הוא צחק והסכים
איתה.
"אז מה, רוצחים אותה?" הוא נבהל ופתח עליה עיניים "את צוחקת
נכון?" שאל.
"לא... ממש לא. נרצח אותה ונקבור את הגופה באיזה חור, היא תהיה
כמה שנים נעדרת ואף אחד לא ידע שזה אנחנו. מי יחשוד בנו? שני
רקדנים שבוכים על המוות של המורה שלהם?" היה הייתה רצינית וזה
הפחיד אותי.
"את חיה בטלנובלה את יודעת, ואת גם סתם מסטולה עכשיו" זה הפחיד
אותו היה אפשר לשמוע בקול שלו, אבל לאט לאט הוא שיתף איתה
פעולה.
"אתה יודע מה יהיה טוב יותר?" היא אמרה. "נשרוף את הגופה, ככה
בחיים לא ידעו מי עשה, מה קרה ולמה" הוא נקרע מצחוק, היא לא,
היא הייתה ממש רצינית. "ואז מה, נבוא להלוויה ונתפקע מצחוק,
ככה בכלל לא יחשדו בנו הא?"
כבר לא רציתי לשמוע מה עוד יש לה להגיד. אז הלכתי משם, הלכתי
כמה שיותר מהר, המחשבות על רצח שמתקרב לא היו בשבילי ואני לא
רוצה להיות שותף לפשע. עדיף שאני אלך ולא אקשיב יותר. הלכתי
משם הלכתי כמה שיותר מהר. פתאום נתקעתי במישהו. הרמתי את עיניי
זה היה המורה הזה "יורינקה". הוא הבהיל אותי. ומה שהיא מוזר,
בשנייה שהרמתי את עיניי הוא שם מיד יד בכיס. אולי הוא חשב שאני
מישהו אחר אני לא יודע, מה הוא תכנן לעשות?!
השעה הייתה כבר מאוחרת וזה רק הפחיד אותי יותר, חזרתי הביתה
ומשם אני כבר לא יודע מה קרה. בלילה חלמתי שהם רוצחים אותה, את
המפלצת הזאת. היא באמת מפלצת, אבל רצח? זה קצת מוגזם. גם אותי
היא לפעמים הפחידה והיורי הזה, בן אדם מוזר. רגוע מידי שלו
מידי משהו לא מסתדר לי אצלו הוא כל הזמן מחייך אבל כשמעצבנים
אותו, הוא כבר לא מחייך. אני זוכר פעם אחת שמישהו לא הצליח
לעשות תנועה והוא הרים בפעם הראשונה את הקול שלו, אני חושב שכל
החלונות רעדו, אבל נראה שכולם מסתדרים איתו ואוהבים אותו יותר
מגניה, האמת, שאני מבין אותם.  
יומיים אחרי זה, לבוש שחור חזרתי אל המקום, בתקווה לקבל קצת
תשובות.
בשנייה שהגעתי היא יצאה בטריקת דלת עצבנית. שוב היא, היא ראתה
אותי גלגלה לי עיניים אותו בחור יצא שוב אחריה. "לא נמאס לך
לבכות כל פעם בגללה" הוא אמר וקלט אותי. "תגיד לי אחי, לא נמאס
לך לבוא לפה?" לא עניתי והלכתי לשבת לי בפינה בחושך ולעשן קצת.
הקשבתי לדיבורים.
"אין לי עצבים כבר, אני לא נכנסת לשיעור יותר. לא יכולה לראות
את הפרצוף שלה ושהיא תבוא ותשנה לי כל תנועה שאני עושה. חאלס."
שמעו שהיא כבר הייתה מותשת. אלון חיבק אותה והיא בכתה לו על
הכתף. פתאום יורינקה יצא מהאולם ספורט וביקש מאלון שתי דקות
לדבר עם יפעת.
"יפעת, תפסיקי לבכות זה לא שווה את זה. את יודעת מה את שווה
ויש לך בן זוג מצוין. ואם היא עד כדי כך עושה לך רע, אל תדאגי
אני אטפל בה." היא הרימה את עיניה ושאלה, "מה זאת אומרת תטפל
בה יורי?" אלון נעמד על שתי רגליו ובא לכיוונם. "כן יורי, מה
זאת אומרת לטפל בה?" הוא שאל בקול רועד מעט.
"אני אלך לדבר איתה מה לא ברור בזה? אני גם חושב שהיא קצת
נטפלת אליכם יותר מידי אני לטובתכם אל תדאגו." הבחורה ואלון
החליפו מבטים בניהם. ואני, אני התחלתי לשקשק מפחד. איפה סיבכתי
את עצמי...
יורי נכנס לשיעור וגניה יצאה אחריו. "את מוכנה להסביר לי מה יש
לך?" "לא" היא ענתה. "מה קרה שאת בוכה ויוצאת מהשיעור?" היא לא
הרפתה והתחילה להרים את הטונים בדיבור. "לא קרה שום דבר שאת
צריכה לדעת עליו אני בסדר ואני עוד מעט נכנסת לשיעור" ענתה
בחוסר חשק. "בסדר" אמרה בקשיחות. "תעשי מה שאת רוצה ומה
שתחליטי, לי כבר נגמרו הכוחות להתווכח איתך" אמרה ונכנסה חזרה
לשיעור.    
"שתשחרר כבר, אוף!" היא צרחה. "די יפעת בואי נכנס לשיעור נרקוד
ועוד חצי שעה נלך הביתה" הוא אמר וניסה להרגיע אותה. השניים
נכנסו לאולם ספורט וחזרו לרקוד. אני החלטתי לחזור הביתה,
ולחזור לכאן עוד שבוע לראות מה יקרה.
אחרי שבוע חזרתי, היום היה יום שני, היום הקבוע שבו יורי מגיע
לשיעורים. האווירה הייתה שקטה, היה אפשר לשמוע את כולם צוחקים
ונהנים, רוקדים. אף אחר לא יצא מהשיעור ומזה הרבה זמן גם ראיתי
את יפעת, מאושרת וחייכנית.
השיעור נגמר ב 22:30 וכולם עלו מהר למעלה, רק יורי וגניה נשארו
לסגור את האולם ספורט. אדם כיבה את האורות גניה נתנה צעקה
אחרונה לבדוק שכולם יצאו מהאולם. הבנתי שהאווירה רגועה ואני
הייתי חייב להשתין אז הלכתי לשיחים.
פתאום שאגה ענקית נשמעה, הסתובבתי מהר ורצתי לכיוון האולם, היא
שכבה שם בשלולית של דם. שלושה חבר'ה רצו מהר למטה וראו אותי
עומד שם. "ידעתי, ידעתי שאתה תעשה משהו, אתה תמיד נראית לי
חשוד, לובש כל הזמן שחור בא לפה כל ערב, תכננת את זה כבר הרבה
זמן הא?!" הוא, אלון, צעק עלי כמו מטורף בכלל לא ידעתי מה
להגיד. "אלון, מה עושים עכשיו? מה זה? אלון, מה הולך פה? מי
עשה לה את זה? אלוןןןן, מה עושים? הם יחשבו שזה אנחנו!" היא
צרחה כמו משוגעת מעל הגופה. אדם, המלאך המושיע התקשר למשטרה.
ברחתי משם, רק זה היה חסר לי! להיות שם שהניידת תגיע.
כשרצתי למעלה לשער של הביצפר עוד שמעתי את יפעת צורחת
והיסטרית, אלון צועק עליה, ואת הניידת שמעתי מגיעה. נכנסתי
לאחד הבניינים חיכיתי שהשוטרים ירדו לאזור הרצח, התחלתי לרדת
לכיוון האולם ספורט מסביב כדי שאף אחד לא יראה אותי. השוטרים
התחילו  לשאול שאלות והיסטריה הייתה עצומה,אלון ויפעת החליטו
פה אחד שהרוצח זה אני, אף אחד לא חשב שיורי הוא הרוצח ולאן הוא
נעלם אחרי המקרה. האמת שידעתי שיפעת לא תרצח אותה למרות השנאה
העצומה, ויורי, הוא תמיד נראה לי חשוד, יותר מידי נחמד ורגוע.

וזהו בעצם, זה מה שקרה, זה מה שהיה, עכשיו אתם יודעים מי
הרוצח. אז אתם יכולים לשחרר אותי מהמעצר?!
"תשמע" אמר השוטר "תודה רבה על העזרה שלך, על המידע, ואנחנו
מצטערים על אי הנוחיות אבל אנחנו נצטרך להחזיק אותך פה עוד כמה
ימים רק כדי להיות בטוחים" הוא שיחרר לי את האזיקים והחזיר
אותי לתא מעצר, לא יכולתי להתנגד לזה כל כך בכל זאת זה די תיק
על הראש. נשארתי שם עוד שבוע וקצת וכשהשוטר בא לדבר איתי הבנתי
שפה זה נגמר. הוא סיפר לי שהם מצאו את יורי על אי בודד מוטרף
נפשית בשמיעת שירים ביידיש.
השוטר הוציא אותי מהמעצר ונפרד ממני בבכרת שלום.

כמה ימים אח"כ ראיתי את יפעת ראיתי עם אלון לפני כמה ימים
הולכים מחובקים. ל"פרחים" יותר לא חזרתי, על הלהקה יותר לא
שמעתי. אותו היום שיצאתי מהמעצר היה יום חייכני וזרחני היה חם
והשמיים היו נקיים, היה נדמה ששום דבר לא קרה או השתנה, נראה
שהכל חזר לשגרה. ואני... אני עדיין מנסה להבין איך נקלעתי למצב
הזה.



אני רק רוצה לציין שהסיפור הזה נכתב בקטע של צחוק מוחלט על
עניינים די שגרתיים בלהקת פרחי כרמיאל. בנוסף, סיבוב שמאל, בן
זוגי האהוב... אני חולה לך על התחת!!!!