רציתי כל כך לצרוח, כדי שלא תשמעו הבפנים שלי.
רציתי כל כך לצחוק, כדי שלא תבכו עלי.
רציתי כל כך לברוח, כדי שלא תצטרכו להתמודד.
אבל מישהו פעם אמר שאני לא בנאדם של רצונות, אז שתקתי. והיה לי
טוב, והיה לי רע, ואף אחד לא ידע. אף אחד גם לא ידע לעולם; כי
אני אלופה בלשתוק כשמדובר ברגשות שלי. אני אלופה בלבלוע דמעה
ולמרוח חיוך ולזייף צחוק אמיתי. ואני הכי רוצה שכל זה יגמר
כבר, אבל אין לי אומץ לגמור את זה בעצמי.

לפעמים אני צורחת בקול, כדי לא לשמוע את עצמי.
לפעמים אני צוחקת בקול, סתם כי כבר אין לי מה לומר.
לפעמים אני בורחת מעצמי, כדי לא להתמודד.
אבל מישהו אמר פעם שאני אובססיבית לעשייה. אז צרחתי, וצחקתי,
וברחתי, וכעסתי, ואהבתי, ושנאתי וריחמתי. לא בגללכם. בגללי. או
בגלל השתיקה. או בגללי. וכנראה שככה זה ימשך, כי משהו בתוכי לא
נותן לי להפסיק, אפילו שלפעמים אני באמת מצליחה לשכנע את עצמי
שזה מה שאני באמת רוצה.

ולפעמים אני שותקת, פשוט בגלל שאין לי את הכוח לדבר.