כבר בבוקר הבנתי שזה עומד להיות יום לא רגיל. היום הזה התחיל
רגיל לגמרי אבל כבר בבוקר כשהתעוררתי הייתה לי תחושה בבטן
שמשהו או מישהו לא רגיל יצוץ בו.
די הצלחתי להתעלם מהתחושה הזו במהלך היום אבל בלילה כשהדולפין
מהפוסטר שלי עשה לעברי "פסססס..." אמרתי לעצמי - "ידעתי".
חצי מופתע וחצי מבוהל שאלתי אותו "ממתי אתה מדבר?"
"מאז ומעולם, אבל תמיד הייתי הכי ביישן בלהקה שלנו".
הסתכלתי לצדדים לראות שאין אף אחד וגם לוודא שאני לא חולם.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"אני ויליאם, נעים מאוד".
"אני אורן". עניתי.
"אני יודע" מצמץ ויליאם.
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי
"שכחת לגמרי שאני גר איתך בחדר, הא?" התפלא ויליאם.
החלטתי לחתוך את השיחה הזו לפני שאני אתחרט על כל העניין.
"טוב, זה קצת מדאיג אותי שאתה דמות מדברת מהפוסטר שלי. אני
מציע שנפרד כידידים בשלב זה."
"מה זה? אתה רוצה ללכת בלי לבקש שום מתנה"? ויליאם הרים את זוג
גבות הדולפין שלו בפליאה.
"כן, תודה לך. אני בהחלט מוותר על מתנה." אמרתי ולא האמנתי
שאני מצליח להוציא משפט כזה בכלל.
"לא, לא הבנת כלום אם ככה. זו לא מתנה סתמית, מדובר במשאלה,
קסם, הוקוס-פוקוס. מבין?" הוא מנפנף בסנפיריו להסביר לי במרץ.
"וואהו, משאלה. אני לא יודע" חשתי שאת זה לא כדאי לפספס. "יש
לי כל כך הרבה משאלות". כל המשאלות שלי עוברות בראשי בסיבובים
מסחררים.
"טוב, אני יכול רק להמליץ לך על המשאלה הפופולרית ביותר בימים
אלו" ויליאם הופך בבת אחת ליועץ חברי.
"מהי המשאלה הפופולרית"? אני שואל.
"ובכן אורן ידידי, מדובר בכניסה בדלת למחשבה. מומלץ בחום".
מהנהן ויליאם.
"'הדלת למחשבה'? מה זה בדיוק? אני לא מכיר."
"אין מה לספר על זה יותר מדי. פשוט דמיין לעצמך דלת עם פעמון
ממש ליד אוזן ימין שלך. צלצל בפעמון הגמד כבר ייפתח לך. זו
הכניסה הרשמית לעולם המחשבה שלך. תעשה בה שימוש חכם, אני
מקווה?"
שאל וחזר להיות דמות קפואה על גבי הפוסטר שלי. לא כל כך הבנתי
על מה הוא מדבר. אבל זה היה מספיק מסקרן כדי לנסות.
חזרתי לשכב במיטתי ואז עצמתי עיניים והתחלתי לדמיין...
הדלת ליד אוזן ימין הייתה דלת כבדה מעץ, צלצלתי בפעמון, צליל
של ציפורים מצייצות החל בוקע ממנו. המתנתי בסבלנות. דקה ארוכה
חלפה. כנראה לא שמעו אותי חשבתי. צלצלתי שוב בפעמון. כעבור כמה
שניות החלטתי לוותר. ברגע שהסתובבתי ללכת שמעתי לפתע קול האומר
- "סליחה. סבלנות לא קונים בשום חנות." איש קטנטן עם בגדים
בצבע אדום-לבן ומצנפת לראשו פתח לי הדלת וחיוך מעטר את פניו.
"שלום איך אפשר לעזור?"
הוא היה גמד, ללא כל ספק.
"שלום לך..." גמגמתי. "כאן זו הדלת למחשבה?" שאלתי בהיסוס.
"אל תמהר להתרשם מהדלת הצנועה שלנו. הרי זו לא החזות כי אם
המהות. ברוך הבא בוא תכנס". דיבורו היה מהיר וקולו היה גבוה
מהרגיל, מן גמד נמרץ שכזה. אנו נכנסים לתוך מנהרה עגולה וירוקה
מוארת בלפידים ובה חמש דלתות. כל דלת צבועה בצבע שונה. אני
הולך אחריו והוא בצעדיו הקטנטנים אוחז בעששית ובה נר מתקדם
במהירות קדימה. אני חייב לציין שוויתרתי על כל ניסיון ללכת בגב
זקוף במקום הנמוך הזה. כל זה לא הפריע לי כלל להביט לצדדים
בשקיקה ולדלות כמה שיותר מידע על החלל הירקרק אליו נכנסתי
הרגע.
"אין אצלכם חשמל, מה?" שאלתי.
"היית רוצה שהכל יהיה מואר בעולם המחשבה?" צחקק הגמד "את
האמת?, אנו חוסכים באנרגיה. בהמשך ישנם אזורים מוארים הרבה
יותר." והמשיך ללכת אל תוך מה שנראה מבואת כניסה ובה פינת
ישיבה. פינת ישיבה? אני תוהה. אולי זה השם של כמה צדפים ששימשו
ככיסאות ועלי כותרת כמשענות. לפתע נעצר, הושיט יד קטנה קדימה
לעבר פינת הישיבה ואמר - " אתה מוזמן לשבת".
"תודה" אמרתי וצנחתי לכורסא רכה, נזהר לא לשבור אף עלה כותרת.
באמת כבר הייתי עייף מההתכופפות הזו.
"נעים מאוד, הושיט את ידו, "שמי מצנפת".
"שלום מצנפת, נעים מאוד אני אורן". לחצנו ידיים.
"אני יודע" אמר מצנפת ושלף ממצנפתו פנקס ועפרון בתנועת ידו
הקטנה והנמרצת. " אז מי שלח אותך אלינו, אורן?"
"ויליאם." אני עונה חרישית.
"אה, ויליאם. בחור נפלא." הישיר מבטו אליי ואז הוציא תוך חיטוט
במצנפתו זוג משקפיים קטנטן והלביש על גבי אפו הכדורי שוב מביט
אליי כולו מוכן לכתוב כאילו שהיה המלצר באיזו מסעדה בה אני
מתארח. ושאל - "אתה רוצה מסע שלם או חלקי"?
"אמ... אני לא ממש יודע. אני מניח שאני סקרן..."
"סקרן זה טוב. זה נראה שתרצה לקבל מידע מעמיק אז אזמין לך סיור
מלא כולל התוספות." הוא אומר במהירות, משרבט משהו בפנקס שלו
ואני חש הקלה על שהתשובה שלי היתה בסדר.
"אם ככה, תמתין כאן שניה מישהו יגיע לאסוף אותך " קם ונעלם
במהירות מאחורי הדלת הצהובה.
"הי רגע, מר מצנפת" קראתי ולא זכיתי לשום תגובה רק שמעתי את
צעדיו הקטנטנים מטפסים במהירות. נשארתי בחושך כי מצנפת לא טרח
להשאיר לי שום נר. טאטאתי במהירות הצידה כמה מחשבות מפחידות
בגבורה. 'טוב' אני מרגיע את עצמי זה הרי חלום שום דבר באמת לא
יכול לקרות כאן ממילא. צעדים נמרצים וקול שיחה הולך ומתגבר
קטעו את המחשבות שלי. הדלת הורודה נפתחת וממנה יוצאים מצנפת
ועוד איש גבוה.
"ודע לך מצנפת, זה היה סיור מאוד מוצלח. הוא יצא מכאן חכם
שבעתיים משנכנס. " פונה האיש הגבוה למצנפת.
"בוא ותכיר את המבקר החדש, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה" משיב
לעברו מצנפת.
"בבקשה תכירו. זה אורן הוא מבקש סיור הכרות אבל עם כל
התוספות."
האיש הגבוה מתמתח בשביעות רצון ואומר לעברי "זה בחור כלבבי".
הוא לא היה גמד כלל, אלא גבר בגיל העמידה, חמוש במשקפיים עם
מסגרת עבה, לבוש בחליפה ייצוגית מעוטרת באבזמים מוכספים ואף
חבש קסדה מעוצבת. לדש חליפתו היה מוצמד תג ועליו צמד המילים
פלוגת סיורים ושורה מתחת בהדגשה פלס"ר.
"נעים להכיר, אורן. אני אברהם. אברהם קו-ישר. ראש מחלקת
פלס"ר." הוא הושיט את ידו לעברי.
"נעים מאוד". לחצנו ידיים.
"יש לי הכבוד להדריך אותך במסע הזה." חייך קו-ישר, " הבה
נתחיל."
קמתי והישרתי מבט למצנפת, "תודה מקרב לב" אמרתי.
"תהנה מהסיור" הוא קרץ לעברי ויישר את מצנפתו.

בדרכנו אל הדלת הכחולה, שהיתה נמוכה ככל האחרות, תהיתי לעצמי
איך האיש הזה מסתדר בכל המנהרות הנמוכות הללו?
"דע לך, שלא תמיד מסתתר עולם נמוך מאחורי דלת נמוכה. וחוץ מזה
הכל תלוי בסוג המשקפיים דרכן את בוחר להסתכל על העולם" השיב
והחליף משקפיים לזוג אחר שהיה צר וקטנטן יותר.
פתחתי אליו זוג עיניים שואלות ותהיתי איך הוא ידע את מה
שחשבתי?
"אל תשכח שאנחנו בעולם המחשבה ולא חייבים לדבר כאן כדי להעביר
מסרים" סובב אליי את ראשו וחייך חיוך אלכסוני.
"מה, אתה רוצה לומר לי שכל אחד מכם קורא את מחשבותיו של השני?"
עצרתי לחקור.
"כן. כל מחשבות הפיל הן פיליות. ומחשבות בני האדם אנושיות הן.
זו גם הסיבה שכולנו כאן ביחסי חברות מצוינים. אין סודות." השיב
קו-ישר.

הדלת הכחולה נפתחת, אנו מתכופפים קלות לעבור את הפתח ויוצאים
אל עבר חלל גבוה במיוחד. מרחבים גדולים של דשא, עצי פרי
מלבלבים וצלילי זרימה של נחל קישטו את המרחב. את כיפת החלל
הכתומה עיטרו כוכבים ורודים. כמה כדורי זכוכית גדולים נראו
מרחפים מעל מרחבי הדשא.
וואהוו קראתי לעצמי בלב ואז השתתקתי מיד שלא ישמע זאת שוב
קו-ישר.
מישהו הגיע לעברנו בטיסה ורק כשהוא עצר הבנתי שהיה זה חילזון
עם כנפיים. "שלום רב למר קו." הוא נפנף.
מר קר הרים לעברו כף יד.
"אספר לך קצת על העולם שאתה עומד לסייר בו, עולם המחשבה. זה
הוא עולם פרטי לחלוטין" אמר קו-ישר בעודנו פוסעים בשביל החוצה
את מרחבי הדשא הירוקים.
"אני אראה לך מה קורה פה ואתה אל תתבייש. שאל ככל העולה על
דעתך. בשביל זה אני פה. וזכור כי לא הביישן למד."
אני מבחין מצד ימין בילדה אשר קופצת בטרמפולינה אדומה יחד עם
שני סנאים. בסמוך אליהם דוכן קטן אשר מוכרים בו פופקורן ירוק.
את קריאותיו של המוכר אי אפשר היה לפספס.
"פופיורק חינם לכל מי שמחייך. פופיורק חינם לכל מי שמחייך".
"איך שזה עובד פה" ממשיך קו-ישר, "שהכל כאן מושתת על מחלקות.
כל מחלקה מטפלת בתחום עיקרי. לכל מחלקה יש מנהל ראשי, יועצים
וצוות מומחים."
"אהה." אני מהנהן לאות הקשבה אבל בעצם לא שמעתי אותו כלל.
"סליחה, אתה רוצה לומר שזה באמת חינם"? אני מצביע לעבר דוכן
הפופיורק.
"כן חינם אך, לא כל מה שירוק, הוא גם מזין". משיב לי בקרירות
קו-ישר.
"ובכל זאת אני יכול בבקשה לגשת לשם?" אני שואל אותו.
"לא, אני מצטער" השיב לי, "אנחנו צריכים להמשיך. יש לנו הרבה
דברים להספיק ואין זמן להתעכב." אנחנו ממשיכים ואני מפנה מבטי
בצער לאחור.
קו ישר מפנה אליי מבטו בעודו הולך ואומר, "אני חושב, אורן,
שבמקום שתגרום לשיניך נזק מן הראוי יהיה אם תלמד ללכת בגב
זקוף. היציבה היא אם כל הבריאות". אני מיישר את גבי ומקפיד על
שתיקה.
מר קו מאיץ את צעדיו ואומר - "המחלקה הראשונה בה נבקר היא
מחלקת ההיגיון. אולי החשובה מכולן."
אנו פוסעים אל עבר מפל אשר כנראה הוא מקור הנחל שראינו בכניסה.
לתדהמתי קו-ישר פוסע ישירות אל עבר המפל. "בוא תכנס, אל דאגה."
הוא מפנה מבטו לאחור לעברי. "שום טיפה לא תרטיב אותך".
אני סומך עליו ונכנס אחריו. באמת באמצע המפל היה מעבר בטוח
ויבש לחלוטין.
אנו פוסעים במתחם מבקרים אשר מתוחם בחבלול כסוף. בקומה התחתונה
נמצא החלל הפעיל בו מהלכות דמויות רבות לבושות בסרבלים כסופים.
אנו נשענים על המעקה וצופים מטה על המתרחש דרך חלון זכוכית
ענקי. כל החלל הזה בוהק ולבן קצת מזכיר לי בית מרקחת. "זוהי
מחלקת ההיגיון" אומר לי קו-ישר. "ככה צריכים להראות דברים,
מסודרים ומאורגנים. כפי שאתה רואה, כל צוות המומחים כאן עושה
מאמץ להוציא נתונים אודות הצעד ההגיוני ביותר. אגב, לפני
שפרשתי למחלקת סיורים עבדתי שנים רבות במחלקה הזו."
"וואהו, כל הכבוד." אמרתי. "זה נראה שהם מאוד עסוקים כאן."
"עסוקים זו לא מילה. זוהי מחלקה רצינית מאוד." הוא מסביר ברוב
גאווה. "הזכר בכל אותם הפעמים שבהם עשית צעד הגיוני בחייך, ודע
לך שהיה זה תודות לפעילות המחלקה הזו."
אני מנסה, אך למען האמת לא ממש נזכר. שום דבר לא נראה לי
הגיוני כרגע.
צליל סירנות קוטע את דבריו של קו-ישר. נורה אדומה עליה כתוב
'בלבול' מהבהבת. ואחת נוספת עליה כתוב 'אי-ודאות'. כל הנוכחים
מתחילים להתרוצץ במהירות לכל עבר. בחור נמרץ עם אוזניה לראשו
יושב במרכז המחלקה. הוא מקיש במהירות על מקלדת ומיד יורד לעברו
מסך. הוא קורא את הכתוב ואומר לאוזניה אשר משדרת ברמקולים לכל
המחלקה "אהה. אני מבין, הוא מוכרח לקבל את המידע בדחיפות כי
בעוד כמה רגעים דברים יהיו הרבה יותר ברורים לו".
כולם מרימים ראשם למשמע קולו במערכת ההגברה. הוא מקיש בשנית
באצבעותיו, המסך עולה והוא יוצא בריצה. כמה מוזר... אני חושב
בליבי.

אנו ממשיכים לפסוע ולפתע מגיעים לעברינו שני פינגווינים. האחד
לבוש בגלימה אדומה מקושטת אבני חן כובע נוצה לראשו ומגפיים
מעוצבות לרגליו ואילו השני לבוש בגלימת שק.
"או, לוחש לעברי קו ישר. "תכיר בבקשה אלו הם התאומים חזות
ומהות."
"שלום" אני מהנהן לעברם.
"איך אתה מעז להסתובב לבוש פיג'מה ונעלי בית ורודות, אני פשוט
מסרב להבין". שואל אותי הפינגווין עם הקישוטים והנוצה.
אני לא מספיק להיעלב ולהתייחס להערתו ומיד עונה לו אחיו.
"חזות אל תשכח שזה לא העיקר. הוא דווקא נראה לי ילד נחמד".
כנראה שזה היה מהות.
"נחמד? מי צריך להיות נחמד? אני לא נחמד ואין אחד שלא מכיר
אותי פה". נפנף לעברו חזות.
זה היה ברור שאני לא הולך להשתתף בשיחה שלהם.
"איך הם מסתדרים בויכוח הזה?" אני שואל בלחש את קו-ישר.
"הו, זה ויכוח נצחי. תמיד הם מהלכים יחד ומתווכחים לעיני כל".
הוא משיב לי.

אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים אל עבר מחסן ענק אשר בו מעברים
צרים ההולכים ומסתבכים האחד בשני. המחסן הזה ענק וכחול, ואני
קולט עד כמה רק כשאני רואה קבוצת אנשים היורדים מטה לתוך קומות
תת-קרקעיות. "תכיר בבקשה" פוצח קו-ישר "מחלקת זיכרון. יש כאן
את צוות זיכרון טווח קצר המטפל בזכרונות של החודש האחרון וצוות
זיכרון טווח ארוך המטפל בזכרונות עתיקים יותר לאורך השנים ואף
יותר."
אנו חוצים מעבר ונתקלים בשוטר תנועה. הוא יושב לצד שולחן כתיבה
גדול באמצע הירידה לקומות התחתיות ומקבל כמויות אדירות של
ניירת.
"מה הוא עושה?" אני מצביע לעבר שוטר התנועה.
"זהו רכז המחלקה. לכל זיכרון שמגיע אליו מצורף פתק קטן ובו
בקשה אישית מבעל הזיכרון לאן למען את הזיכרון." אנו מתקרבים אל
עבר הרכז ואכן כך זה קורה. כל רגע הוא מקבל דף נייר לבן ועליו
פתקית צהובה. אני מתקרב עוד על מנת לראות במו עיניי. על אחד
הניירות היה כתוב " להצפין את הזיכרון הזה בבקשה" והרכז מעביר
למטה בקריאה "לכספת קומה 25 -. תודה".
"את זה אני חייב לזכור" היה כתוב על נייר אחר והרכז במהירות
מעביר הנייר לבחור הצעיר משמאלו "לאזור שליפה מהירה. קומה 1 +
תודה."
"תחשוב", מסביר קו-ישר, "שכל חוויה שאי פעם חווית מתויקת
במחלקה הזו. שום דבר לא הולך כאן לאיבוד. כאן עובדים האנשים
המסורים והמסודרים ביותר על הפלנטה. המחלקה הזו זכתה בשנה
שעברה בפרס הסדר והארגון. זה לא ייאמן איזו עבודה הם עושים כאן
החבר'ה האלו".
לפתע מגיח משום מקום ארנב רכוב על גלגיליות. מתגלגל לכיווננו
ופונה לקו-ישר - "כל רגע שעובר לא חוזר. כדאי שתתקדמו בסיור,
אדון קו-ישר, מתחיל להיות מאוחר. " מחייך ומנפנף לשלום לכיוון
שנינו.
"בסדר, נבי, תודה על התזכורת". קו-ישר מהנהן לעברו.
"זהו נבי ממחלק לוחות זמנים." מסביר לי קו-ישר, "הוא וחבריו
לצוות דואגים להזכיר את עניין השעה בכל מצב."

בפנייה ימינה אני מוצא עצמי פוסע אחרי קו-ישר לתוך חלל מעוגל
וצבעוני. בלונים צבעוניים מקשטים את המקום. תקליטן מנגן מוסיקת
ריקודים. שרשראות נייר בכל הגוונים ונרות ריחניים מקשטים את
החלל. קבוצת אנשים רוקדים ומשתוללים. זו נראית ממש מסיבת
ריקודים.
"להלן מחלקת רגש" מראה לי קו-ישר, "כרגע יש כאן אוירה שמחה
והתלהבות כפי שאתה רואה."
"מה זאת אומרת 'כרגע'? "אני מנסה להבין.
"כמו שאתה בטח יודע, לא תמיד יש שמחה בלבנו. וכשהעצב או הכעס
משתלטים המחלקה הזו נראית אחרת לגמרי."
"חבל שאני לא יכול לראות את זה קורה" אני אומר בקול רם לעברו.
"רגע אחד, אתה הזמנת סיור עם תוספות נכון?"
"בהחלט" אני שומע צליל של תקווה.
"אם ככה, תן לי לבדוק אולי נוכל לסדר משהו" הוא ניגש אל בחורה
אחת מבין קבוצת הרוקדים.
"שלום לך."
"הי" היא ממשיכה לרקד לנגד עיניו.
"אנו במהלך סיור כאן. וברצוני לאפשר למבקר לראות מצב רוח
מתחלף."
"אני לא יודעת אם זה אפשרי כרגע" היא לא נראית מרוצה מהרעיון.
"לאורח הזה מגיע סיור עם תוספות. אז עלינו לעשות מאמץ" קו-ישר
לא מוותר.
"אני באמת לא חושבת שזה אפשרי מר קו-ישר. מצטערת."
"אז אולי תעשו לו את 'מדוכדך מתכנס'. זה הרי הכי קל, מה
דעתך"?
"אתה יודע מה?, "הגברת חושבת בקול רם, "'מדוכדך מתכנס' זו באמת
לא הפקה רצינית."
"יופי, אז סגרנו." הוא לוחץ את ידה וחוזר לעברי.
"תכף תראה כאן החלפת מצבי רוח משמחה צוהלת לדכדוך מתכנס.
הגברת קוראת במגה-פון שלה אל עבר הרוקדים "חבר'ה, אנו יוצאים
להפסקה קצרה. אבקש תצוגה קצרה של מדוכדך מתכנס בבקשה".
מיד מגיעים בריצה חוליית מתיזי צבע לבושים סרבלים אפורים.
מורידים במהירות את כל הקישוטים הבלונים והנרות. התקליטן מחליף
את צלילי הריקודים לצלילים שקטים. האחראי של הצוות מגיח וקורא
לעבר הגברת תוך סיבוב כף ידו "כמה?"
"37% של פיגמנט שחור בבקשה." השיבה לעברו.
לא חלפה דקה קצרה והמקום התרוקן והפך אפור כולו. מלבד התקליטן
לא נשאר אדם.
זה מדהים אני חושב לעצמי ונשאר פעור פה.
"זו היתה בהחלט תוספת חשובה. אני בטוח שלמדת הרבה מהדוגמא
האחרונה". מהנהן לעצמו קו-ישר.
"אז בעצם", עוצר רגע קו-ישר ואומר, "כל מחשבה שלך מגיעה
מפעילות מסוימת של אחת המחלקות הללו, אם ממחלקת הזיכרון
ההיגיון או הרגש."
"אני מבין", אני חושב לי לרגע, "ואין מחשבות שהם סתם מחשבות?"
"אופס, זה בטח לא מקרה ששכחתי לציין את מחלקת הדמיון. אולי
בגלל שכשניהלתי את מחלקת ההיגיון לא מצאנו שום תועלת בפעילות
שלהם. אבל אין מה לעשות היא חלק מהמערכת ויש להכיר בקיומה. בוא
אקח אותך לשם ותיווכח בעצמך."
אנו עולים יחד במדרגות צרות, אני חש בדפיקות ליבי המואצות. אני
מתרגש. לחלוטין. מחלקת הדמיון. נשמע לי נהדר.
"יש רק עניין אחד שאני צריך להכין אותך אליו, במחלקת הדמיון
החמצן דליל יחסית לכן כוח המשיכה שם פעיל הרבה פחות, מה שאומר
שאנו עומדים להתחיל לקפצץ באוויר קצת. אני מקווה שזה בסדר
מבחינתך."
"בסדר? אני לא מאמין שזה קורה לי. אני משתגע כבר ורוצה להגיע.
זה עוד רחוק?" אני הופך לחסר סבלנות ומרגיש שאם היה לי זנב בטח
הייתי מקשקש עכשיו מרוב התלהבות.
"עוד כמה מטרים ונגיע אל דאגה. " הוא מחייך אליי בחיוך אהבי
ואומר "אתה נלהב הא?"
"עד מאוד" אני מחויך כולי.
מדרגה אחרונה והנה אני מתחיל לחוש איזו קלילות ברגליי, אני
חושב שהאוויר כבר מתחיל להיות דליל בחלק הזה. שיו, זה ממש כמו
להיות באיזה מתקן בלונה-פארק. אנו מתקדמים לחלל גבוה מאוד,
למעשה אין בו תקרה לחלוטין, משהו שדומה לשמיים. כמו שאומרים
'שהשמיים הם הגבול'. אבל לשמיים האלו באמת אין גבול. פה במחלקת
הדמיון כנראה שבאמת אין גבול. לא פלא שבמחלקת ההיגיון לא אהבו
את הפעילות שלה.
"זה לא מדויק", מביט אליי קו-ישר, "זה לא שלא אהבנו פשוט לא
תמיד מצאנו את התועלת עד שהמנהל הכללי יצא בהודעה רשמית כי
הפעילות של מחלקת הדמיון היא מבורכת ומאזנת את שאר המחלקות.
היא חלק מהמערכת ושווה לכל המחלקות, וטרח להסביר לכולנו שבלי
המחלקה הזאת הפעילות של מחלקת ההיגיון יכולה לרדת לטמיון.
התועלת של מחלקת הדמיון כבר חדלה להיות מוטלת בספק."
"מר קו-ישר, עוד פעם אתה קורא לי במחשבות? נו נו נו" אני מפציר
בו בצחוק.
"אני אפילו לא חושב על זה במכוון. עוד בסוף אתה עלול להתרגל
לזה. סליחה על ההטרדה". הוא משיב בחביבות. ואנחנו מתחילים
להתעופף באוויר באופן שגורם לי להתפרץ בצחוק אדיר. ממש כאילו
מישהו מדגדג אותי בכל הגוף.
"שיו, אני פשוט... פפפפחחחחח..." ואני לא יכול אפילו להשלים את
המשפט מרוב צחוק.
מר קו-ישר נראה אף הוא משועשע למדי "באמת לא עליתי לכאן כבר
זמן רב. כבר שכחתי כמה נחמד כאן."
"נחמד?" אני צועק לעברו, "זה מעולה, אני לא מאמין למה שקורה
כאן". אני לא מפסיק להסתכל סביב ולגלות את כל אותם מראות
קסומים. ילד המתפלש לו באמבטיית שוקולד, ילדה שמתעופפת גבוה
מעל כולם כמו ציפור גדולה ואוחזת במכתב,, זאב בינוני וכבשה
מתולתלת במיוחד משחקים כדורסל, ילד בערך בגובה שלי מדבר אל
קבוצת מבוגרים במרץ ומצביע אל עבר לוח. העננים אשר חולפים על
פנינו הם צבעוניים וגם ריחניים. הענן הצהוב שעבר כשנכנסנו פיזר
ריח לימוני באויר. הנה מגיע אחד ירוק בטח בריח תפוח. זה נראה
כמו פסטיבל גדול וכולם כולם מעופפים קלות בגלל הסיפור הזה עם
החמצן.
"אורן, תיכף נזוז בסדר, לפני שיתחיל להחשיך"? צועק לעברי
קו-ישר מרוב ההמולה מסביב.
"טוב, עוד טיפה בבקשה ממך." אני מבקש. נהנה לי מהקפיצות האלו
באוויר וחושב לעצמי, שבטח אף אחד לא יאמין לי אם אספר על כל
זה. זה נפלא כל כך. אני מאושר עד הגג. קשה לי להוריד את החיוך
משפתיי.
"בסדר נבי ותודה. אנחנו כבר מתחילים להתקדם הלאה". קו-ישר קורא
לנבי שהגיח משמאל לתזכר שוב על לוח הזמנים.
אנו מתחילים ללכת לכיוון המדרגות ואני מקפיא עוד מבט לאחור
כאות פרידה.
"זה היה מצוין". אני אומר לעבר קו-ישר. הוא מחייך מתחת לשפמו
ומסדיר נשימתו.
אט אט חוזרת תחושת הקרקע ואנו חוזרים להליכה רגילה. פוסעים דרך
גשר נוסף ומגיעים למבואת כניסה. אותה מבואה דרכה נכנסתי.
קו-ישר מצביע על אחת הכורסאות היצוקות בתוך צדף לבנבן
ועלה-כותרת "אתה מוזמן לשבת" ופונה לצלצל בפעמון אשר תלוי
בפינה. מתיישב ונאנח בהנאה ב-"...אאאאהההה" ארוך במיוחד. "סוף
סוף יש היגיון במחלקת הסיורים. או הנה הוא מגיע."
"מי מגיע"? אני שואל.
"צלצלתי בפעמון לקרוא למצנפת שילווה אותך החוצה. אני מוכרח
לצאת להפסקה."
"מר קו-ישר, אין לי מילים להביע את תודתי על הסיור המרתק
הזה".
"העונג כולו שלי. אני מקווה שתשתמש בתבונה בכל מה שלמדת כאן
היום. אני ממליץ לך להגיע אלינו שוב. זה היה רק סיור למתחילים.
בפעם הבאה נארגן לך סיור למתקדמים. מרתק פי כמה".
זה היה סיור של מתחילים? אני חושב לעצמי. למה לא ידעתי לבקש
סיור של מתקדמים?
צעדיו של מצנפת הגמד הנמרץ קוטעים את מחשבותיי "שלום אורן. איך
היה הסיור שלך?" הוא שואל.
"הסיור הכי מרתק שהיה לי אי פעם". אני מחייך לעברו.
אני קם, לוחץ לקו-ישר את היד "ושוב תודה על הכל".
"על לא דבר. בשמחה." הוא קם קד קידה לעברי. ויוצא במהירות דרך
הדלת הירוקה.
מצנפת מלווה אותי אל עבר דלת העץ הגדולה. "להתראות אורן. היה
נעים לארח אותך. ואל תשכח כי מסע גדול תמיד מתחיל בצעד קטן."
"תודה רבה, מצנפת. תודה רבה".
"רגע אחד, בגלל שהיית חביב במיוחד", הוא אומר ומפשפש במצנפתו.
"מצנפת...לא, אתה לא הולך לתת לי את המצנפת שלך?" אני תוהה.
"לא. מה איתך? המצנפת שלי לא זזה מראשי. אבל אני אשמח להעניק
לך מטר רץ למזכרת. ממש כפי שהיה למדריך שלך מר קו-ישר." הוא
מוציא אחד כחול ומגיש לי.
"או, תודה רבה. מצנפת. זה יוצא מן הכלל". אני מתלהב ומתחיל
לשלוף את המטר החוצה ופנימה.
הדלת נסגרת מאחורי ואני בקפיצה קטנה נוקש בה שוב ופונה למצנפת
שמציץ מאחורי הדלת עם מצנפתו. "נפגש מחר "?
"חשבתי שלעולם לא תשאל..." הוא מחייך אליי ומנפנף לי לשלום.
אני חושב לעצמי איך לכל הרוחות לא סיפר לי ויליאם על דלת
המחשבה. וגם למה לא עדכן אותי על הסיור המתקדם. אני פונה
בקריאת "...פססססס..." אל עבר דמותו בפוסטר שלי. "ויליאם
ידידי, אתה לא מאמין מה אני הולך לספר לך..."