"ארז.." היא לחשה בשקט,דופקת בכוחותיה האחרונים על דלת ביתו,
מתאמצת לעמוד, נשענת, נופלת על הדלת, תלויה עליה. ארז ישב
בחדרו ששמע דפיקה חלושה על דלתו, הוא ניגש לפתוח את הדלת, היא
עמדה לפניו , לבושה בחולצה גדולה בצבע שחור ומכנס רחב;
"לאורה..." הוא קרא בשמה, היא התמוטטה אל זרועותיו... "מה קרה
לאורה?" הוא אמר דואג, אוחז בה בשתי ידיו החזקות, מוביל אותה
אל מיטתו, "לאורה?" הוא לוחש, היא מביטה בו בקושי מצליחה
להחזיק את עיניה פקוחות, זורקת את ראשה על המיטה.
ארז הביט על המיטה, המזרון הלבן החל להתמלא בדם, ארז פקח עיניו
בתדהמה וקפא לרגע קט, "לורי שלי?" לחש והתכופף אל המיטה, עיניו
התכולות מבריקות מדמעות, הוא מסיר ממנה את החולצה השחורה,
לאורה הרגישה את עיניה לאט לאט נעצמות... עיניו של ארז בקושי
ראו גם הן ,דמעותיו סנוורו אותו, הוא הביט בידיה של לאורה,
בגופה החשוף, ידיה דיממו, הורידים שלה היו פתוחים לגמרי,
"לאורה!" בכה ארז אל תוך חיקה. הוא קם במהירות מהמיטה והחל
להפוך את החדר למצוא תחבושות לחבוש את זרועותיה הפצועות של
אהובתו, שולח מבטים לעברה כל רגע קט, לבדוק שהיא עדיין אתו,
עיניה של לאורה נעצמו, הוא זרק מידיו את כל החפצים שהחזיק בידו
ורץ לעבר המיטה, "לאורה שלי!" הוא צעק מנענע אותה קלות, "אל
תמותי לי, הבנת?" צעק ומרים אותה בידיו  היא פקחה את
עיניה..."תודה לאל" אמר ארז מתנשף, "ארז?" לחשה לאורה בקושי
יכולה לדבר, מתקשה להישאר ערה,  "אני פה אהובתי... אני אתך...
אל תדאגי, יהיה בסדר... אני אתך לורי"... לאורה כבר לא הרגישה
את רגליה , ולאט לאט התחילה לאבד תחושה בכל גופה, ועיניה
נעצמו."לא... לורי את לא הולכת הבנת?" בכה ארז אליה, רועד
כולו, אוחז בה חזק, מחבק אותה, מרגיש איך לאט לאט הוא מאבד את
אהבת חיו... "לאורה..." הוא לחש לחישה אחרונה... ואיבד אותה.