זה לא צריך להיות קיר מיוחד, כזה שמושך מיליונים מכל העולם
לבוא ולבכות עליו. הוא לא צריך להיות חזק ועתיק כמו הכותל -
שיהיה אפילו מגבס. הכותל לא צריך הרבה, הוא אפילו לא מבקש
להתפלל או לכתוב בקשות ולדחוף בחריצים. הוא סתם רוצה לבכות.
לבכות ולהתייפח כמו שהוא אף פעם לא עשה. לבכות כמו כל האנשים
שבאים אליו, מניחים ידיהם על אבניו הירושלמיות וממררים בבכי
מר. וכמו שהוא תמיד חזק ויציב שם תחת ידיהם הרועדות, ככה הוא
רוצה להישען על מישהו ולתת לשנים הארוכות והאסונות הרבים למוטט
אותו. אבל דווקא הלילה, הכותל לבד. לילות כה רבים הייתה הרחבה
עמוסה באנשים, רובם זרים. אלמנות, יתומים, אבות שכולים
ושיכורים דכאוניים שהתאספו סביב פיסת האמונה האחרונה שלהם ובכו
לרגליו. אבל היום אין אף אחד. אפילו לא ציפור. אפילו לא
אלוהים.