הסיפור הבא לא סופר לי על ידי אף אחד. הוא לא נמצא חרוט בציורי
קיר קדמונים, לא הועבר מאב לבן, מפה לאוזן במשך שמונה עשרה
דורות, לא נתגלה במגילות עתיקות ומתפוררות למגע שנחשפו באחת
בעת פיצוץ מקרי שנעשה בניסיון לסלול דרך בתוך הסלע, לא הטלטל
בבקבוק חתום במשך עשרות שנים עד אשר קצף הגלים נשא אותו אל
החוף עם בוא הגאות. איש מעולם לא שמע אותו או אף היה מודע
לקיומו ואף אנוכי, אילולא הייתי מספר יודע כל, לא הייתי מצליח
להתוודע אליו, או לזכר כלשהו שלו. ולאחר שתסיימו לקרוא את
השורות הללו, ימחה הדבר מלבבכם, וכל אזכור שלו יעלם כלא היה.
ואף על פי כן הוא כן קרה.
וכל מילה בו, מקורה באמת.

שמו לא ידוע. תאורו החיצוני מטושטש הוא אף במחילות המעוקלות של
זכרונו של זה שאוחז בעדות היחידה לעצם הווייתו, להתענגותו על
אותו חמצן, שבכוחו מתקיימים גם האנשים המפורסמים והנערצים
ביותר, אשר טבעת של זוהר עוטפת אותם במחוזותיהם. כל שידוע הוא
ששערו היה חלק ואדמוני. כתפיו היו רחבות, וסימטריות, מסותתות
בקו ישר, כאילו היה עליהן לשאת משקל כבד בהרבה, מאשר ראשו הצר
והמעוגל. את כל חייו, מהרגע שמוחו היה מסוגל לפסל זכרונות
ולאחסן אותם במאגריו האינסופיים ועד הרגע שבו תוכן המאגרים
הללו נקרע מעימהם ונסחף אל תוך מערבולת שחורה ומסתחררת שאספה
לתוכה גם את נשמתו, ואף את עצמה בלעה פנימה, העביר הוא בין
קירותיה של בקתה שהייתה ניצבת במרכזו של מדבר שכוח אל, שרגל
אדם אחר מלבדו לא דרכה בו מעולם ועד עולם, ובצדק. אף גרגירי
העפר  שהתערבלו ודהו אל הקרקע לסרוגין באזורים האלו, לא ידעו
על מגוריה של יישות אחרת מלבדם בסביבותיהם, שכן אדם זה מעולם
לא חצה את פתח ביתו, ומעולם לא העז הוא גם לשלוח מבט בעד
החלונות המזוגגים הנרחבים שהתפרשו על שניים מכותלי משכנו, מחשש
שעצם הסתכלותו בהם, תנפצם לרסיסים,  קטנים אף יותר מפירורי
האבק, שמהם נוצרו החלונות מלכתחילה, ותביא את החוץ פנימה.
והשמש, תלויה כנברשת במרומי הרקיע, כמו קיבלה בהסכמה אילמת את
התנזרותו המוחלטת מחוקי הטבע, מנעה מקרניה לעבור את מחסום
הזכוכית שבו הוא כלא את עצמו. שלוחות האור שלה השתקפו על
הקירות מחוסרי הצבע של מעונו, אך נמנעו מלחרוץ את האפלה שנשזרה
ונתגבשה בחדר היחיד שכלל הבית.
הזכרון הראשון שהניבה עבורו תודעתו, השורש שממנו הסתעפו יתר
תולדות חייו היה התהלכות שלו מצד לצד,  התקלות שלו בנדים
ופנייתו כנגדם אל כיוון מחודש.
את הוריו הוא לא זכר, ולא ידע מהיכן הקנה לעצמו את הידע הנחוץ
לשם השרדות. מוזרה הייתה בעיניו  העובדה שהיה מודע לכך שבדר"כ
ההורים הם אלו שמלמדים את הלכות החיים. מוזרה הייתה בעיניו
העובדה שידע הורים מה הם. ועוד יותר מוזר היה שהוא ידע מה
משדרים בשעות השונות בטלוויזיה, ברחבי העולם, אף על פי
שטלוויזיה, תוכניה או כל חלופה שלהן אף פעם לא הגיעו לידיו.
את כל ימיו העביר בצעידה חוזרת ונשנית בין קירות ביתו, בדומה
לזו שקיבלה את פניו, שהייתה עדה להתהוותו. מדי פעם עצר, רק
בכדי להזין עצמו בפירותיו של עץ הזית שצמח בפינה המכותרת של
החדר, בלא שידרוש שום תגמול לשרותיו.
גם צעדיו לא הותירו חותמם בעולם, אף לא בהצטברות הגלובלית של
כלל צעדי תושבי העולם. הרצפה ספגה את מגע כף רגלו הערומה
ושכחה אותו.
ויום אחד, בעוד רגלו הימנית מונפת באוויר, כאילו די היה לו
להרים גם את רגלו השמאלית בכדי להתרומם אל החלל, הוא התרסק...
ליבו עייף, גווע. הדם קפא בעורקיו. תווי פניו התרופפו, התרשלו,
זקנו, כאילו הזמן שפסח בשגגה על תחילת חייו, ניסה לחפות על כך
בהתאמצות יתרה, כאשר הם הגיעו לסופם. אצבעותיו ניסו לרגע להאחז
באיזשהו יצר, שלא באמת היה קיים בו, הרפו, וצנחו על הרצפה.  
וגל של חול התעלה מתוך האדמה העקרה והטביע את הבקתה שנותרה
עזובה ונטושה, והגרגרים, כמו חלקיקי חומצה, אכלו בתקרת העץ
ונשפכו פנימה, מפוררים את הרצפה, כמו גם את גווייתו הנרקבת.
כניעתה של החמה לאימת הכפור הלילי, לא נותר ממותו של אותו אדם
זכר, כמו גם מכל חייו.

שוקי רוטברג נטל לידיו את הנחש המתפתל של הנרגילה, קירב  את
פיו אל הפיה המוארכת שלו, מצץ אותה קמעה, וחש באוויר מתפתל
בתוך הצינור העקלקל, ואז בערפל חסר צורה ומרקם מפיץ טעם חמצמץ
ומתוק  בתוך פיו. הוא התענג קלות על האדים שעקצצו בלשונו, ואז
העביר הזרנוק הצר לבא בתור.
"אז מה?" פנה אליו מתן גרוסמן, שישב בצידו השני של המעגל,
וניסה להעביר את הזמן עד שתגיע שעתו להנות מהריחות המעודנים
"מה עוד יש לך לספר על אלי דניאלוב?"
שוקי שפשף את עורפו. "הוא התקבל לצנחנים. בקושי רב הצלחתי
להוציא את זה ממנו. אתם יודעים כמה צנוע הוא"  
"כן" הוסיף אדם רחמני, בעוד החריץ נעלם בתוך פיו, והוא לוגם את
הריח המשכר. "חבר שלי אמר שהוא שמע שיש לו חברה חדשה. דוגמנית
או משהו. שיחק אותה הבן אדם"
"וואלה שיחק אותה" המשיך שלישי "הוא נראה לי אחלה בן אדם. כזה
שיעזור לך בכל מצב"
"בטיול הגיבוש של הצנחנים, חבר שלו נפל ושבר את הרגל, אז הוא
התנדב לסחוב אותו כל הדרך עד הסיום".
"מתי הוא בא לבקר?" שאל מתן
"הוא בן אדם עסוק, אחי" ענה שוקי "פטרו אותו מעבודתו כשליח
במסעדה סינית, אז עכשיו הוא עובד בשירות לקוחות של ספקית
אינטרנט מהיר"
"הוא מתלבש מגניב, שמעתי"
"אמרו לי שהוא גר באחת משכונות הוילות החדשות האלו במזרח תל
אביב"
"נודע לי שהוא אוהב לגלוש ולאכול בחומוסיות האלו ביפו."
"כן...הוא בכלל פריק של חומוס פול" אמר שוקי.
"הוא חתיך לא נורמלי" העירה אחת הבנות, שלא ישבה במעגל הבנים,
אלא בצד, יחדיו עם כל חברותיה, דנה איתן בבנים של השכבה של
אחיה.
"אני מתה שהוא יזמין אותי לצאת" לחשה אחרת.
"קודם תראי אותו" השיבה הראשונה, ופנתה אל שוקי "יש לך אולי
תמונה שלו?"
"כן!"  התלהב אדם "שמעתי שיש לו כאלה בגדים מיוחדים, רצועות
עור צפופות, שנמתחות על כל גופו"
"נראה לך? אלי בחיים לא יפגע בבעלי חיים"
שוקי לטש בהם זוג עיניים משתהות, ואז סינן מבין שיניו "אלי לא
אוהב להצטלם. הוא אומר שזה מנציח רגעי חיים חד פעמיים, לאלו
שחיים בעבר..."
"עמוק הבן אדם..."
שוקי משך בכתפיו, כאשר הצינורית שבה אל חיקו. הוא תחב אותה בין
שיניו וניסה לגמוע לתוכו אוויר ממותק. אלא שדבר לא נשאב אליו
מתוך הכד המפותל. "נגמר" הוא הכריז באכזבה, ונתייצב על רגליו.
"טוב תראו חברה, אני צריך לזוז"
"לא..." הפציר מתן "ספר לנו עוד על אלי"
"פעם אחרת אולי. ביי אנשים".
הוא נפרד מהם במחי יד ויצא אל הרחוב, נותן לערב לשטפו, לקולות
הצרצרים לחלחל לתוכו.
אלי היה בעבורם אדם בעל ממשות, פנים, תווי גוף.
הייתה לו ביוגרפיה שלמה, אנשים שהוא הכיר, דמויות שהוא פגש.
כמה מחבריו של שוקי אף טענו שהם זכו לראותו ברחוב.  
היו לו יתרונות וחסרונות, מחשבות ושפת גוף. עוויתות ומחוות.
היו דברים שמעציבים אותו, והיו דברים שמשמחים אותו. שערו היה
שחרחר, אך עיניו ירוקות כשל חתול. אפו היה נשרי במקצת, אך
מגרעה זו נטמעה בשפתיו הקפוצות וסנטרו הקשיח. דמותו הייתה מלאת
ניגודים.
היה לו דפוס פעולה שלם, ואם היית נותן לאדם כמו מתן, מצב שבו
אלי היה נתון, מתן היה מבין בן רגע, כיצד אלי פעל בנסיבות
הללו.
הייתה רק בעייה אחת עם אלי דניאלוב. בעייה לה שוקי בלבד היה
מודע.
אלי דניאלוב לא באמת היה קיים, וכל אישיותו הייתה פרי דמיונו
של שוקי בלבד.