על המושב האפור של האוטובוס הביתה אנחנו עושות סרט.

הפסקול - נהמות מנוע עקשניות, צעקות הג'ינג'י על יד הנהג
ורשרוש שקית הניילון שממנה מאכילה הרוסיה את הילד שלה.
המצלמה - זוג עיניים כבויות, שמסתתרות בין הזקנה והעייפות על
מושב מקדימה.
התסריט - דרמת נעורים חצופה. קריצה רגעית של העזה שאחריה
נחזור, כנראה, לעצום עיניים.

הבמאית - את.

השחקנית - אני.

על המושב האפור של האוטובוס הביתה אנחנו עושות סרט.
את מתכננת שובר קופות ואני תוהה עד כמה קל לך לזהות שמעולם לא
ביקרתי בבית ספר לשחקנים.