|
על המושב האפור של האוטובוס הביתה אנחנו עושות סרט.
הפסקול - נהמות מנוע עקשניות, צעקות הג'ינג'י על יד הנהג
ורשרוש שקית הניילון שממנה מאכילה הרוסיה את הילד שלה.
המצלמה - זוג עיניים כבויות, שמסתתרות בין הזקנה והעייפות על
מושב מקדימה.
התסריט - דרמת נעורים חצופה. קריצה רגעית של העזה שאחריה
נחזור, כנראה, לעצום עיניים.
הבמאית - את.
השחקנית - אני.
על המושב האפור של האוטובוס הביתה אנחנו עושות סרט.
את מתכננת שובר קופות ואני תוהה עד כמה קל לך לזהות שמעולם לא
ביקרתי בבית ספר לשחקנים. |
|
|
והוא היה נחמד
כזה, והיה כיף
לדבר איתו,
וכמובן הוא נראה
טוב והיה ממש
חזק, אבל
כשפגשתי את אבא
שלו ידעתי שאי
אפשר, אני לא
אסתדר איתו
חברה לשעבר של
רמבו 2 מעלה
זכרונות |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.