ממקומו על הדוכן סקר דני את האולם. בכל זאת טרח נשיא ביהמ"ש
העליון להגיע, ציין לעצמו בשביעות רצון בראותו את האיש גדל
הגוף היושב בשורה השלישית, הוא הושיט ידו אל כוס המים הניצבת
על הדוכן ,... ושם, זחוח כהרגלו, יושב אוריאל, דיקאן הפקולטה
לפילוסופיה בירושלים... ואם אני מעוניין לתת שם סמינר בשנה
הבאה, כדאי באמת שאגש ואחליף איתו כמה מילים כשאסיים, חשב
לעצמו... מאז הלוויתה של עדינה לא יצא לנו להתראות...
"ולסיכום...", טפח קלות על ראשו של המיקרופון : "כפי שציינתי,
לעיתים קרובות עשויה ידו המתעתעת של הגורל להנחות את האדם, את
כל אחד מאיתנו, לנסיבות שלא פיללנו להן ", הוא נשא מבטו לקהל:"
אלו המקרים בהם מתעוררות ביתר שאת השאלות המתייחסות לצדק
ולמהות העונש, וכנגזרת מהן, הדילמה העומדת בפני כל אחד מאיתנו
בנוגע ל "דבר הנכון" שיש לעשותו". הסיר את משקפיו: "אשמח להשיב
כעת על שאלות", הזדקף כשהוא מרפה מעט את קשר העניבה.
"פרופסור", סטודנט צעיר נעמד על רגליו:" אומנם העלית במיומנות
רבה את טיעוניך בנוגע לחוסר הטעם שבעונש, אבל...", ניכר היה על
הבחור הצעיר שהוא מהסס כיצד לנסח את דבריו:" אני מתקשה להבין
מדבריך כיצד, אם בכלל, מתייחסים דבריך לחוש המוסרי ומה בנוגע
ליכולת השיפוט בין טוב לרע הטמונה בכל אחד מאיתנו". הסטודנט
התיישב במקומו בפנים סמוקות.
"כפי שציינתי", דני זע בחוסר סבלנות, מודע למדקרות הכאב
בשיפולי גבו המסמנות כי האריך מדי בעמידתו:" כאשר מדובר באדם
שהפך שלא באשמתו להיות "קורבן ליד הגורל" , אינני רואה כל קשר
מחייב בין העונש לתפיסת הטוב והמוסרי."
ידיים נוספות התרוממו באויר:"אני נאלץ לבקש מכולכם לסלוח לי",
שלח יד תומכת אל מותנו:
"כאבי גב חזקים רומזים לי שעלי לקטוע כעת את רצף השאלות. כמובן
שאשמח להשיב בכתב על כל שאלה. אני מודה לכולכם על ההקשבה", אסף
את הדפים המונחים לפניו.
מחיאות כפיים ליוו אותו ברדתו מדוכן הנואמים.

"הרשו לי להודות לפרופסור שריר על הרצאתו. משקאות חמים וכיבוד
קל ממתינים לכם באולם המבוא", מזכירת הדיקאן פנתה לעברו:"מה
העניין עם הגב דני ?" כרכה את זרועה בשלו בתנועה אומרת בעלות:
"בכל אופן, היית נפלא", חייכה אליו חיוך כתום להוט:"ועדיין לא
ברכתי אותך על ההופעה בטלויזיה, אין ספק, הפכת להיות הכוכב של
החוג", הידקה את אחיזתה: "אני רוצה להכיר לך את ליאה, היא למדה
אצלך לפני שנים את "תורת המוסר"", משכה אותו אחריה
בתקיפות:"בפרקליטות אומרים שהיא מוכשרת כמו שד".
חסל סדר שיחה עם אוריאל... דני חשב לעצמו בעגמומיות. עיניו
חלפו על השולחן המתמתח בחוסר חן לרוחבו של האולם ועליו הררי
עוגיות וכוסות קפה שעל חלקן ניכרים כבר סימני שפתונים.
"נעים להכיר אותך, נתת יופי של הרצאה", ידה המטופחת של
הפרקליטה נשאה לעברו כוסית משקה רוויית בועיות קטנות וזהובות.

"שמח שנהנית", הניח לידו הפנויה לנוח לרגע בשלה, את משחקי
ההכרויות הללו למד להכיר היטב מאז נפטרה אשתו: "אם כי באופן
אישי, הייתי מעדיף לבלות אחרת בבוקר יפה שכזה". תהה בליבו מדוע
מוכרחות כל המצליחניות ללבוש חליפות מלוקקות שכאלו.
"אגב", הביטה אל תוך עיניו: "ההופעה שנתת בטלויזיה שלשום היתה
מוצלחת מאוד, בטח כבר אמרו לך שאתה עובר מצויין את המסך"
דני משך בכתפיו, רגעים מעין אלו גרמו לו להצטער על שהתפתה
להחשף לאור הזרקורים: "הבעיה בתוכניות האירוח הללו היא
הרדידות. אנשים מחכים רק לדרמה, קיבלתי באותו ערב לא מעט שיחות
מאנשים שהאשימו אותי בחוסר אנושיות ".  
"אם אתה כבר מדבר על התעמקות... חשבתי לקחת השנה הרצאות...
אולי היינו יכולים להרחיב קצת את הדיבור... איזה קורס אתה עומד
לתת?" חיוכה חשף שיניים בוהקות.
עוד אחת שלא מבזבזת את זמנה... ישירותה לא מצאה חן בעיניו,
השיט מבטו, בקצה החדר עמד אוריאל בסמוך למיחם הקפה: "ודאי...
אשמח בהזדמנות... את תסלחי לי אבל..." נפנף בידו לעבר השולחן
והחל מפלס לו דרך.

שעון הקיר התלוי מעל הפתח הצמיד זרועותיו זו לזו בנקישה, השעה
היתה שתיים ועשרה כשנכנס סוף סוף למקלחת. הוא פתח את זרם המים
בחוזקה וחלם על שנת צהריים טובה ועל קפה חזק. חמש דקות אחר כך
צלצל הטלפון. עקבות לחים הסתמנו על הריצפה כשפסע במגבת למותניו
אל חדר האורחים. מהמזנון, חייכה אליו בשחור ולבן עדינה אשתו.
הוא העביר אצבעו על תמונתה, הרגיע את מיכל בתו והבטיח שיגיע
בזמן, אמר לה שזו לא בעיה בכלל, שהוא כרגע קם משנת הצהריים
והוא רענן כמו תינוק, וקבע איתה בשש בשער הדרומי.
בשמיים זרחה עדיין תכלת של יום כשירד במדרגות הבית, מקדים לצאת
לדרך כדי שמיכלי לא תחכה אפילו רגע אחד מיותר במחנה הצבאי
הנידח שלה. הכביש היה שומם, כל הנהגים מיהרו מוקדם בצהרים
הביתה, עוצרים בדרך בתחנת הדלק כדי לקנות זר פרחים בעשרה שקלים
ועיתון, ועכשיו היתה כמעט כל הדרך לרשותו. חבל שלא הספקתי לסדר
את המכונית, חשב בצער, הייתי משאיר את התיקים במשרד. מבעד
למראה חלף מבטו על תיקי הקרטון המהוהים המונחים בתפזורת
וניירות מבצבצים מצידיהם. כבר אלף פעמים מיכלי אמרה לי שהיא
שונאת אי-סדר, לרגע חש כילד העתיד להינזף. הוא נסע בזהירות,
מדליק את הרדיו ומנסה לדלג בין התחנות תוך כדי שמירה על הנתיב
הימני. בעיקול אחרי קריית מלאכי ראה שני שלטים כתומים של מע"צ
מהבהבים ומבשרים על "כביש סרוק בעוד חמישה ק"מ", הוא קילל את
הצורך הבלתי נלאה שלהם לתקן בכל יום כביש אחר והאט מעט כדי לא
לדפוק את הגלגלים בשעה שיעבור מהאספלט החלק לזה המגורד. אבני
החצץ השחורות היכו בתחתית המכונית בעוצמה של ברד חזק וריח זפת
דביק חדר לנחיריו, אבל כעבור קילומטר נוסף הפך הכביש לחלום חלק
של שלושה נתיבים ודני חייך לעצמו בהנאה. כעת שבה מחשבתו
והתעכבה על הגברת בחליפת הארמני המחוייטת ועל נחישותה לנעוץ בו
את מלתעותיה. היא כבר תמצא הזדמנות להתקשר, דני נאנח, לך תסביר
שלא כל אלמן מחפש תחליף. מזג האויר האפיר בפתאומיות, שלטי
פרסומת החלו לצוץ, מבשרים על הקירבה לבאר שבע, דני נרעד וסגר
את החלונות. אבל ההרצאה עצמה היתה מוצלחת, אין ספק שזה מגרש
הבית שלו, לפחות חלק מהמשפטנים שגדשו את האולם הסכימו שיש
לתזת:" קורבן הגורל" משקל שאין להתעלם ממנו. ... הייתי צריך
להסתפק באקדמיה ולא להגרר לתוכניות אירוח מטופשות... קילל את
הטיפשות שהביאה אותו שלשום לאולפני הרצליה... הרי מלכתחילה לא
היה לי שום סיכוי. איך חשבתי לשכנע מישהו עם טיעון מוסרי הכורך
בין נזילות הנסיבות לצורך להקל בעונש כשמולי יושבת בחורה
הרוסה.... נזכר בקופאית הרועדת ובאופן שבו התנפלה עליו בשידור
חי :" מה זאת אומרת - הבחור לא התכוון לירות", היא חיקתה אותו
בלעג:" אדוני הפרופסור:"כמעט וירקה בפרצופו:"אם מישהו היה שודד
את בתך וגורם לה להפיל בחודש שישי, גם אז היית קורא לו "קורבן
נסיבות" ?" סלילים של עננים התלכסנו משדות השלף היבשים לכיוון
השמיים, נראה היה שהולכת להתחיל סופת גשמים רצינית. הוא לחץ על
חייגן הזכרון שבדיבורית וחייג לטלפון הנייד של מיכל:" חמודה,
אני מגיע עוד כמה דקות, הכל בסדר ?".
"לא יכול להיות טוב יותר אבא", יכול היה להשבע שהיא מחייכת
באושר: "המשמרת עברה בלי בעיות, אני שמחה שאתה בא לקחת אותי".
דני חייך בסיפוק: "רק תקפידי להתלבש היטב ושימי כובע צמר על
הראש, מתחילה רוח קרה".  בכניסה לעיר גברה התנועה והוא הביט
קדימה בריכוז, חוצה את הצומת ועוצר לפני מעבר החציה של הקניון.
בינו לבין עצמו ניסה להמשיך וללבן את הסוגיה...  כמובן שבחיי
היום יום מנסה כל אחד מאיתנו למלא אחר החובה המוסרית הפנימית
להיות הגון ומצפוני, ויחד עם זאת, הרהר בצער, ברור שישנם מקרים
רבים לגביהם החוק שרירותי מדי... יותר מדי שחור ולבן סיכם
לעצמו.
נהג עצבני צפר מאחוריו וסימן מבעד לחלון תנועה מגונה, בדואית
קשישה, רעלה שחורה בולעת את פניה, עמדה ושקלה אם לחצות את
הכביש, הוא הכניס למהלך ראשון והמשיך לאיטו. השמש שקעה, בקול
המוסיקה החלו להשמיע את "חליל הקסם", הוא מצא עצמו מנסה לפזם
את הקולרטורה יחד עם הזמרת ונשבר בתוים הגבוהים.

בוחנת פעם נוספת את המדפים הריקים בחדרה שבבסיס וידאה מיכל שלא
שכחה דבר. מבעד לחלון טלטלה רוח צהובה את ענפי העצים, נרעדת
מעט התעטפה במעיל הצבאי הנפוח. אולי בכל זאת הייתי צריכה לחכות
להסעה של שבע. מבעד לצעיפו העבה של החידלון יכלה לדמיין את אמה
נוזפת:
" אבא שלך לא מסוגל לנהוג אפילו בכביש ריק, את יודעת איך הוא
מושך תמיד ימינה, ונהיגה ברוחות כאלו, בחושך כזה, עשויה להקשות
עליו...". גם המוות, חלפה במוחה מחשבה מרה, ואפילו הידיעה שאמא
כבר טמונה תחת אבן כבדה, לא משכיחים את אהבתה ודאגנותה היתרה
לאבא. בהתרסה הרימה אל כתפה את התרמיל. אני  מכירה את אבא ,הוא
שמח לבוא, אחרת היה שוכב לו על הספה ובוהה בטלויזיה... ידה
יישרה את רצועת הגב, מאזנת את הכובד. אפשר לחשוב ששמתי כאן
אבנים. מחשבתה נדדה אל אבן המציבה המרובעת-לפחות בחרנו לאמא
אבן כורכר ולא סתם גוש שיש מת. בכל אופן אני יודעת שאני צודקת,
זו בסך הכל קצת רוח, וככה יש לאבא ולי זמן לדבר קצת, אח"כ אני
אצא עם בועז למסיבה וכבר לא אהיה בבית עד מחר.

במגרש החניה עדיין לא נראה סימן למרצדס הכסופה. נשענת על גדם
אקליפטוס כרות צבוע לבן התבוננה בעטיפות הקרועות המתגוללות על
החצץ , מעל ראשה חרקו שלטי האזהרה הזוהרים "חייל נצור נשקך" ,
ו-"הבסיס ביתך- שמור עליו", מתנועעים ברוח המדברית המתחזקת.
עוד שעתיים, חשבה ,מקסימום שעתיים ואני בבית. הוציאה יד קרה
מהמעיל וחייגה לבועז. המענה הקולי השיב:"כאן בועז, נא השאירו
הודעה".
חייכה לעצמה, חבר לעניין יש לי, בטח חזר הרוג אחרי שבוע של
ניווטים ונפל ישר למיטה, הציצה בשעון:"היי מתוק, הספקת לנוח?
כבר שש, אבא עוד מעט אוסף אותי, בשבע אני אצלך, נשיקה",
כשהכניסה את הטלפון לתרמיל כבר נראו בשער הכניסה הדרומי
אורותיה הלבנים של המכונית.

כשפנו לכביש הראשי החל הגשם לרדת. ממטרים אחידים של מים רוויי
אבק הפכו לפלגים זורמים ומייד שבו וניתזו מהגלגלים בקשתות
בוציות. ברדיו, בהפסקה שבין שני שירים, הודיעו כי יש סכנה
לשטפון בנחל באר-שבע, בקשו מהנהגים להזהר בכבישים החלקים,
ומייד המשיכו בג'ינגל חדש ליוגורט. מיכל חלצה נעליים והרימה
רגליה אל השמשה הקידמית, נהנית מהחימום הנעים הנזרק אל אצבעות
כף הרגל.  היא שלחה את ידה וליטפה את ברכו של אביה:"המון תודה
שבאת." הביטה אליו בהתנצלות: "אתה יודע, קצת הצטערתי שצלצלתי,
האמת שיכולתי להגיע בהסעה", באפלולית הרכב יכלה להבחין בחריץ
העמוק שנחרת במצחו, הוא בודד בלי אמא וגם לוקח את הויכוחים
באוניברסיטה יותר מדי ללב, הרהרה. דני שלח אליה חיוך אוהב:"זה
בסדר, כמה זמן עוד תתני לי להסיע אותך? עוד מעט תשתחררי, החיים
יזרמו ולא ישאירו לך זמן לקשקש עם אבא שלך."  הוא הביט
במראה:"יש מאחורי מישהו שלא מפסיק לסנוור עם אורות גבוהים.
נוהג כמו מטורף", הוא אותת ועבר לנתיב הימני:" עוד לא אמרת לי
מה דעתך? איך היתה ההופעה שלי בטלויזיה?" התרומם מעט במושבו,
מנסה להקל את הלחץ על הגב.
"היה לי קשה לראות אותך ככה, ישבת די מקופל בזמן שהקופאית צרחה
עליך ", שמה ידה על שלו:" כשהיא אמרה שאתה רשע חשבתי כמה לא
מתאים לך לשחק את הנבזה, הרי במציאות אתה האיש הכי טוב שאני
מכירה", הביטה בו בסקרנות:" תגיד אבא, אתה באמת חושב שנכון
לוותר על העונש?", פקפוק נשמע בקולה: "אני אפילו לא סובלת את
המחשבה שמישהו מסוגל להגן על שודדים ורוצחים". דני עקב בעיניו
אחר הרכב המסנוור, מסיח לרגע דעתו מדבריה:"תרצי שנעצור לאכול
משהו בדרך? בגלל ההרצאה שהעברתי הבוקר כבר לא הספקתי לערוך
קניות. אפילו את עוגת המרציפן שהזמנתי עבורך לא אספתי
מהקונדיטוריה". קולו היה רווי התנצלות: "ואת יודעת כמה שאני
אוהב לפנק אותך".
"זה בסדר, אני לא רעבה", שאלה עצמה האם לא הגיע הזמן שימצא לו
בת-זוג, אמנם לא תחליף לאמה, אבל אשה, מישהי שתהיה חמה ואוהבת
ותוכל לפצותו על הבדידות.
דני סילק בגב ידו אדים שהצטברו על השימשה ושתק תוך שהוא עוקף
בתשומת לב משאית ארוכה: "בררת עם בועז מה התוכניות שלכם לערב,
אתם נשארים בבית?", מבלי לראות את ההבעה שעל פניו ידעה שהשתדל
לנסוך אגביות בקולו. עיניו עקבו בדאגה אחר הענן הסמיך הזוחל על
הכביש, ידו הימנית הגבירה את מהירותם של מגבי השימשה.
היא נענעה ראשה לשלילה:"נדמה לי שלא. פתחו מועדון ג'אז חדש
באזור התעשיה". לרגע שתקה ואז, כמו להצדיק את עצמה מיהרה
להוסיף:" אתה מכיר את בועז, אחרי שבוע בשטח הוא חייב להתפרק",
היא התכופפה לתרמיל ושלפה את הטלפון: "נראה אם הוא כבר
התעורר".
מעבר לעיקול זהרו אורות כתומים, "לעזאזל", דני קילל ולחץ על
הבלמים: "לא ידעתי שהם מגרדים את הכביש בו זמנית בשני
הכיוונים", רעש החצץ הגרוס נלווה כעת לקולן החזק של טיפות
הגשם. "אילו לפחות היו טורחים להאיר את הקטע הזה, אני נשבע לך
שאני לא רואה כלום", המכונית נטתה מעט בשעה שאחד הגלגלים שקע
לתוך בור שבכביש, "אפשר ממש להיהרג כאן", דני מלמל לעצמו, לרגע
הצטער שלא אמר למיכל להגיע בהסעה של שבע. ירח צהוב בקע לרגע
מאחורי ענן, שובר את העלטה, חושף עדר כבשים מקובץ לגוש צמרירי
ורטוב, ונעלם מאחורי הכסות השחורה. הרחק, מעבר לצידי הדרך,
בגבול השדות, מצמצו אורותיו של הישוב הסמוך.
"מתוק, התעוררת?, אני הרוגה, מתי נצא הערב?", מיכל,שקועה בשיחה
עם בועז, לא התרגשה מתנאי הדרך. "אבא, בועז שואל מתי נגיע?"
היא הפנתה מבט שואל.
"אני מקווה שתוך חצי שעה", הוא סטה הצידה בחוזקה, רגע לפני
שנכנס לבור נוסף, המכונית החליקה על הכביש. "אולי שלושת רבעי
שעה, תלוי בדרך", חוליות הגב התחתונות שלחו למוחו גל אדיר של
כאב, "אז נדבר עוד מעט, אני מתגעגעת אליך", מיכל ניתקה את
השיחה וגחנה אל התרמיל.
שלט כתום נוסף הבהב בערפל ולצידו בהקו שתי דמויות בלבוש זרחני:
" לא יאומן", דני הדליק לרגע אורות גבוהים:" החבר'ה של מע"צ
מוצאים להם מתי לעבוד". אחד העובדים נפנף בכפפה בוהקת כשחלפו
על פניו.
"בנוגע לקופאית", נזכר שהותיר את שאלתה ללא מענה: "אם תשאלי
אותי ,היא עדיין שרויה במצב של הלם. כל הסיפור הזה היה באמת
ביש מזל. עד כמה שידוע לי, הבחור ששדד אפילו לא ידע איך להשתמש
באקדח, הוא גנב אותו מאחיו. הכוונה היתה רק להפחיד אותה עם
האקדח ואז לברוח עם הכסף", לפתע שם לב שהוא נוהג עדיין באורות
גבוהים: "אני מעריך שהכל היה עובר בשלום לולא התחילה לצרוח
בקולי קולות, הוא איבד שליטה מרוב בהלה, אני באמת מאמין שזה
אחד המקרים בהם צריך להבין שבבסיסה של הנחה משפטית עשויה לעמוד
שרירות לב... ובינינו - העונש לא יחזיר לה את התינוק."
מפתל את גבו, שלח יד וניסה לשחרר מעט את לחצה של חגורת
הבטיחות, מאחור הגיח סמיטריילר ענק, חולף על פניהם בשריקה
ושולח לעברם גל הדף חזק. המכונית הזדעזעה וסטתה מעט, ממהר
להשיב ידו אל ההגה ניסה דני לאזנה: "תזהרי", ידו נשלחה לעבר
מיכל לשמור שלא תעוף לעבר השימשה, גלגלי המכונית החליקו לעבר
השוליים הנמוכים, מתיזים לאחור שובל של אבנים זעירות, בשניה
האחרונה ראה גוש כהה נלכד באלומות האור של פנסי הרכב. רעש עמום
של חיכוך חדר מבעד לחלונות הסגורים. הרכב המשיך לנוע כמה עשרות
מטרים בטרם נעצר.

"אבא", טיפות דם כהות טפטפו מאפה של מיכל, ידה כיסתה על פיה
כעוצרת זעקה: "פגענו במשהו". דני משך במעצור היד וכיבה את
הרכב: "חכי רגע", ידיו רעדו כשניסה להוציא את המפתח:"אל תצאי,
זו בטח היתה כבשה שירדה מהשדה", מבלי לחשוב הפעיל את איתות
החירום וניגב את מצחו, ידו נספגה זיעה קרה:"תשארי במכונית,
מסוכן לצאת באמצע הכביש, חושך מצרים בחוץ".
"אתה חושב שדרסנו מישהו?", לשונה ליקקה את הדם המנטף לאיטו
ויללה חרישית הרעידה את כתפיה: "אולי מישהו ניסה לחצות את
הכביש ?", היא הביטה בו בפחד, חוזרת באחת להיות ילדתו הקטנה.
"אל תדברי שטויות", ניסה לגייס מתוכו את שרידי הבטחון:"מי ילך
כאן באמצע הדרך?" הוא פתח את הדלת:" ותרימי את האף. תלחצי חזק,
שיפסק הדימום", ריח כבד של אדמה רטובה מילא את חלל המכונית:"אל
תזוזי, אני מייד חוזר".

רטוב מגשם וזיעה פסע במהירות לאורך הכביש, רגליו מועדות על
השוליים המתפוררים והוא מתפלל: "אלוהים, תעשה שזו תהיה רק כבשה
תועה...". הוא אימץ את עיניו, מחפש בעלטה אחר סימן לנוכחות
כלשהיא:"היי... יש כאן מישהו ?", לשבריר שניה דימה שהוא שומע
יללה מקוטעת, משותק מחרדה נעמד על מקומו:"היי...?", משב רוח
היכה בפניו, בנתיב התנועה הנגדי ריחפו למולו זוגות זוגות של
כדורי אור לבנים, הוא החל בוכה בקול:"תגיד משהו... יש כאן בכלל
מישהו ?"רכן על ברכיו, ממשש בבוץ הדליל מבלי לגלות דבר.
את המרחק למכונית עשה מבלי דעת, שיניו נקשו בחוזקה, טיפות גשם
ארגמניות השתוללו לאורותיו האדומים של הרכב. אני בטוח שפגעתי
במשהו גדול... אולי הוא עף לתעלה... למה לא שמים פנסים לאורך
הדרך... הוא נשם בכבדות, חש את ריאותיו משוועות לאויר. עם גב
כזה אסור היה לי לנהוג, מרוב כאב לא הייתי מרוכז... מחנק לפת
את חזהו. אם רק הייתי שולח את מיכלי בהסעה עם כל החיילים...
הוא קינח את אפו בשרוול הרטוב. מי יודע איזו מכה הוא חטף, מה
שזה לא יהיה... גופו כאב כאילו נחבט בו גוש בטון... כל החיים
אני נזהר כל כך... מכונית חולפת עברה בשריקה וכיסתה את גופו
בבוץ. זו בטח היתה כיבשה... אידיוטית... איך זינקה פתאום
מהתעלה... למה  היתה מוכרחת לקפוץ לי מתחת לגלגלים, תחושת
החרדה התחלפה לפתע בזעם, הוא קמץ אגרופים, טינה חדשה מתלבה
ועולה מתוכו. מיכלי כל כך רגישה... ועכשיו כל הדאגה רק בגלל
שהתחשק למשהו לחצות את האוטסטרדה בחושך. ראשה של מיכל הציץ
מבעד לחלון: "מה קורה אבא ?", דאגה היסטרית נשמעה בקולה.
"זה כלום", התשובה יצאה מפיו ללא מחשבה, הוא שפשף את עיניו
בחסות החושך:"כנראה רק כבשה, כשנסעתי בדרך אליך ראיתי כאן עדר,
נראה לי שהיא חטפה מכה לא רצינית וברחה", הוא פתח את דלת הנהג.
הרחק בשולי הדרך נראתה דמות צועדת לקראתם.
...אחד העובדים כנראה בא לבדוק מה קרה כאן, חשב והתיישב בכבדות
בכסא, הפטישים שבראשו היכו ללא הרף.
"לקח לך המון זמן", אפה של מיכל התנפח והאדים, היא שמה ראשה על
כתפו והחלה לבכות: "חבל שלא נסעתי בהסעה".
"באמת חבל", עייף מעצמו ומנוכחותה ישב עוד רגע בשתיקה הלומה.
"אפילו לא שמת לב שחטפתי מכה באף, תראה מה קרה לי", נשאה אליו
מבט מאשים ומשכה באפה בהתפנקות. מבלי להביט התניע את המכונית:
"את תהיי בסדר, לא מתים מזה", כיבה במהירות את אורות הרכב.
גלגלי המכונית התיישרו לאיטם בשעה שחזרו למסלול.  אם יש שם
מישהו, הוא יתגלה בעוד כמה דקות ויקבל עזרה..., תחושת הקלה
הציפה את דני, ...אין ספק שהדבר הנכון הוא להסתלק מכאן. לאורה
החלש של הנורה הפנימית בחנה מיכל את פניה בריכוז במראה הקטנה
"תראה איך אני נראית, אף כמו של ליצן...", הביטה בו: "אבא, אתה
מבולבל, שכחת להדליק אורות", נענעה בראשה: "אמא צדקה כשאמרה
שבגילך לא טוב שתנהג בחושך ", קיפלה את המראה: "אני חייבת
להודיע לבועז שאני לא יכולה להפגש הערב, אי-אפשר לצאת ככה
מהבית".
ואם הרגתי ...מחשבות מהירות עקבו זו אחר זו: "עדיף שלא תדברי
על מה שקרה עם אף אחד", ידיו אחזו את ההגה בחוזקה ומבטו הופנה
קדימה לכביש: "אפילו לבועז לא הייתי מספר", ציפורני ידו חרצו
בעור ההגה הרך, "היום המשטרה נותנת נקודות על כל שטות...!!"
רגלו נחה יגעה על דוושת הדלק:" עוד כמה דקות נהיה בבית".

הם הגיעו הביתה מעט לפני שמונה. הגשם נחלש וטיפות זעירות ירדו
בניחותא, אך שלוליות גדולות הציפו את הגינה הקידמית כשהן
מרצפות את שביל הגישה במעטה זגוגי. ממרפסת הכניסה זינק לעברם
כלב שעיר ורטוב, מיילל יללות שימחה ומכשכש בזנבו.
דני יצא מהרכב:" מוש המסכן", הוא התכופף וליטף את ראשו הרחב של
הכלב:" כשיצאתי השמיים היו כחולים כל-כך... אחרת הייתי משאיר
אותך בתוך הבית".
" אל תצטער, גם ככה מוש מפונק מדי...", מיכל הרחיקה את הכלב
ברגלה: "נראה לי שהוא שמח לרוץ בתוך השלוליות, הוא מטונף
לגמרי, נצטרך לקשור אותו". סלידה ניבעה מקולה. דני נטל ממנה את
התרמיל העמוס: "לא חשבת שככה תתחילי את החופשה?", אומללות
נשמעה בקולו.
היא נענעה בראשה:"לא חשוב אבא, אתה בטח עייף ".
דלת הכניסה נפתחה בחריקה קלה וחומו של הבית ליטף את פניהם,
הטלפון צלצל.
"הלו", מיכל רצה והרימה את השפופרת: "היי בועז, כרגע נכנסנו",
מבטה נתקל בפניו המודאגות של דני: "לא... לא קרה כלום, למה אתה
שואל ?...אחרנו פשוט כי עצרנו בדרך לתדלוק", היא שלחה אל דני
חיוך מעודד:"בועז חמוד, אני הרוגה, נדבר אחר-כך?"
היא הסירה את המעיל: "מה אתה אומר אבא, כבר מזמן לא נשארנו יחד
בערב שישי", התיישבה על השטיח וחלצה את הנעליים: "אז מה? אתה
חושב שזו היתה כיבשה? זו ממש רשלנות של בעל העדר, יכולנו
להפגע. אני חושבת שאתקלח".
כעבור זמן קצר שמע את המים זורמים באמבטיה. "אלוהים אדירים",
עטוף במעיל הרטוב קרס לכורסא. מה אני צריך לעשות עכשיו. מאז
נפטרה אשתו לא חש כה נטוש כמו ברגע זה, הוא בהה בלהבות המרקדות
באח, סגול שקוף מעורב באדום לוהט, אח"כ כבש את פניו בכפות
ידיו. אילו רק ידעתי בודאות שלא פגעתי באדם. עצם את עיניו
וניסה להתרכז. הייתי צריך להישאר שם, אילו עדינה היתה איתי
הייתי יודע, הייתי נשאר לחפש יותר, לבדוק אם אפשר להציל. מעבר
לקיר עלה קולה המפזם של מיכל. רגליו, חמות מאשה של האח, רעדו
בחוזקה.
"באמת אבא", מיכל יצאה מחדר האמבטיה כשהיא עטופה חלוק פלנל לבן
עבה ועל ראשה כרוכה מגבת ססגונית:"יכולת להוריד לפחות את
המעיל, אתה תצטנן", היא התקרבה ושמה ידיה על כתפיו:"החזאים
צדקו - הגשם באמת מתחזק, נדמה לי ששומעים גם נקישות ברד." ידה
הסיטה את המגבת, חושפת אפרכסת אוזן עדינה ועצמות לחיים
גבוהות:" אני מקווה שזכרת להחליף את הרעף השבור, אחרת ירטב שוב
כל הקיר".
עיניו ליטפו את פניה. לחייה בהקו באודם מלא חיות, מדגישות זוג
עיניים שקדיות עטורות ריסים מאורכים. דומה כמו שתי טיפות לאמא
שלה, חשב לעצמו. ...והלחיים... רועד כולו פשט את הבגד המטפטף.
"אני מציעה שתראה קצת טלויזיה בזמן שאכין לנו ארוחת ערב", היא
ניגשה והדליקה את המכשיר הדומם: "זה ירגיע אותך קצת", נשקה לו
על מצחו בחיבה:"תראה, אפילו האף שלי נראה טוב יותר", הסבה את
פניה מצד לצד בשובבות: "אני רואה שנבהלת כהוגן . לדעתי זו
דווקא  היתה יכולה להיות דוגמא נפלאה להרצאה שלך". היא צחקה:"
פרופסור שריר הידוע דרס כיבשה והסתלק" תלתה ביד מיומנת את
מעילו על קולב, מקפידה ליישרו באזור הכתפיים: "אולי אתה צודק,
לפעמים הנסיבות באמת נזילות".

על רקע המסך הכחול הופיע קריין החדשות, שפתיו נעות בלא
קול."אבא, מה איתך?", פלג גופה העליון של מיכל צץ מעבר לדלפק
הנמוך המפריד את המטבח מפינת האוכל: "אולי תגביר? לפחות נשמע
קצת חדשות".
"ואם הייתי נשאר... למי זה היה עוזר... זו לא אשמתי שמישהו
זינק ככה ", המלים חזרו והדהדו בראשו, גוברות על קולו הצלול של
הקריין. "שאכין לנו פיצה עם אנשובי?תוך חצי שעה נוכל לאכול?"
העליזות בקולה של מיכל העצימה את הכאב החזק שחתך בשיפולי בטנו:
"ומה אם מישהי נסתה פשוט לעצור טרמפ... אולי היא שוכבת שם
והוריה אפילו לא מתארים לעצמם שבתם נדרסה...",  הוא נשאר
במקומו כשצלצל הטלפון.
"הלו", בידה הפנויה הרימה מיכל את השפופרת.
ממקומו על הכורסא העיף בה דני מבט, חש איך קיבתו מתהפכת.
אצבעותיו החליקו על בדה המתוח של הכורסא, בחוץ שרט הכלב את
הדלת בציפורניו ויילל בטרוניה.
"כן... התאוששתי", מיכל הרכינה ראשה וציחקקה לשפופרת:"אם מתחשק
לך, אפשר לצאת בעשר, נספיק עוד לרקוד הלילה."
על מסך הטלויזיה הוקרנה כעת שקופית אפורה, המספר 17 ריצד
באותיות לבנות וקול עמוק דיווח על מספר הנפגעים השבועי בתאונות
דרכים. דני קם ממקומו ופתח את החלון, פניו הרבועות של הקריין
תפסו את מקום השקופית, הרחק בשמים דרסו פיסות ירח עכורות שלושה
כוכבים מרצדים. מיכל הניחה את השפופרת:"אחרי הפיצה אתה תשכב
לישון ואני אצא." הביטה בדני בדאגה: "הכל בסדר אבא, אתה מעט
חיוור. תשמע לי, אל תחכה לי הלילה, יהיו שם המון חבר'ה, אני
כבר אתפוס טרמפ חזרה ". דני חש בשרירי עורפו, מתכווצים,
מתקצרים ומושכים אליהם בכוח את השכמות הכבדות, רגע חולף עמדו
שניהם בדממה. היא תתפוס טרמפ... דני נעץ מבטו בפרחיו של השטיח,
...הכל יכול לקרות ברגע אחד של חשיכה... לראשונה הבחין בצבעם
החום של עלי הכותרת, מדוע בחרה האורגת צבע כה קודר, הרהר לפתע,
הם נראים כפרחים שקמלו.

מזג לעצמו כוס ויסקי וניגש לחדר האמבט. בחלל הקטן על קירותיו
עטויי החרסינה הלך השקט והתעצם. רק הגשם הוסיף לטפטף, מתופף
חרישית על הרעפים. מובס התיישב על דופן האמבטיה, בוהה בעיטורי
העלים המתפתלים כשערותיה של מדוזה מסביב לכיור הרחב. מעברה
השני של הדלת קראה מיכל בעליזות:"אבא, אני יוצאת, נשיקות ולך
לנוח".
לראשונה חדרה ללבו ההכרה המבהילה כי הוא לבדו , הוא וחוסר
הודאות הנורא. "...והחוש המוסרי שיש בכל אחד?", שאלתו של
הסטודנט הידהדה באוזניו. ביד רועדת נשא את הכוס אל פיו ולגם.
הוא ניסה להתעשת, לחשוב מה הדבר הנכון לעשותו, אבל חש שהוא
עייף מכדי לעשות דבר כלשהו. על השרפרף הנמוך נחו ברישול מדיה
של מיכל, אסופה ירקרקת של בד מקומט ועליה זרוק המעיל הרטוב.
נעמד על רגליו והביט בראי - זוג עיניים טרוטות ומבוהלות השיב
אליו מבט... דני שפשף את פניו... היא קראה לי רשע... נזכר
בפניה המעוותות מכאב של הקופאית כשאמרה: "התינוק שלי סתם
מת"... אולי צדקה... תחושת צריבה עלתה בגרונו... אולי המעטתי
בחשיבות צידקתו של רגש הנקם... "לפחות שיסבול גם הוא"... זה מה
שהיא אמרה... וכנראה שצדקה... ובסופו של עניין החוש המוסרי
איננו מושג כה מופשט... ואני מתאר לעצמי שהעונש בין כה וכה
מהווה רק חלק שולי בכל הכאב הזה..., השעין ראשו על הכיור
והקיא.

בטרם ייצא מהבית התעכב ונטל בדל עיפרון שהיה זרוק על המדף:
"מיכלי שלי, לא יכולתי לשכוח, לא הייתי מסוגל להרדם. לעיתים
חייב אדם לעשות את הדבר הנכון. אוהב אותך. אבא". שירבט על הדף
בחיפזון והניח את ההודעה על מיטתה.

מיכל פתחה את הדלת בשקט: "אל תרעיש , אבא בטח נרדם", לחשה
לבועז באוזן. יחד טופפו על קצות אצבעותיהם לחדרה, ממששים דרכם
וצונחים יחדיו בצהלה שקטה אל השמיכה הטובענית. כמה דקות מאוחר
יותר, משהדליקה את מנורת הלילה, נתגלה הפתק, שוכב לרוחבה של
הכרית.
מיכל ישרה את הדף וקראה:"... לעשות את הדבר הנכון...",
הזדקפה על מרפקיה והביטה בבועז בתדהמה: "תהרוג אותי אם אני
מבינה מה מטריד אותו בסה"כ... אולי הוא דרס כיבשה." ידה
התרוממה אל פיה, מסתירה פיהוק רחב.